אור החיים על דברים פרק ל

והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר ״כל הדברים האלה״, ולא הספיק באמרו ״כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך״?

ואולי שיכון על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת ברכות (ברכות נד.) חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, והעמידוהו בגמרא (ברכות ס.) לקבל הרעה בשמחה כדרך ששמח על הטובה.

והוא אמרו ״והיה״, שהוא לשון שמחה (בראשית רבה מב,ג), ״כי יבואו עליך כל הדברים״ – תקבלם בשמחה, בהשואה יחד הברכה והקללה. ואם היה אומר ״כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך״, היה נשמע הכתוב על זה הדרך: ״והיה״ שהוא השמחה ״כי יבואו עליך הברכה״, ותיבת ״והקללה״ נמשכת עם מאמר ״אשר נתתי לפניך״ שלאחריה, ולא הייתי יודע שחוזר מאמר ״והיה״ גם על הקללה.

עוד הצצתי ואראה מה נעמה חבת הקדש אשר חבב אלהינו אותנו, הלא תראה כי בזכרון הברכה הגיע אותה עלינו, ואמר ״כי יבואו עליך הברכה״, ובזכרון הקללה אמר ״והקללה אשר נתתי לפניך״ ולא ״עליך״, ולטעם זה אמר ״אשר נתתי לפניך״, ולא הספיק במאמר ״כל הדברים האלה״.

גם אם היה אומר ״כי יבאו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך״, הייתי מפרש מאמר ״אשר נתתי לפניך״ על שניהם, אבל מאמרו ״כל הדברים האלה״ גלה בזה יתור ״אשר נתתי לפניך״, שבא להבדיל בין הברכה לקללה כמו שפרשתי. ולדרך זה אמרו ״כל הדברים האלה״ חוזר אל הברכה האמורה בסמוך לה. ואל ירע בעיניך אמרו ״הדברים״ לשון רבים, והברכה לשון יחיד, כי הרבה דברים טובים נכללו בברכה.

הברכה והקללה. פרוש, לא מבעיא בעוד הטובה עליהם, אם הרשיעו וחזרו בתשובה שיהיו מרוצים אל ה׳, אלא אפילו אחר שנמאסו בעיני ה׳ ושלח בם חרון אפו והדיחם מעל פניו, ולצד הצרה אשר תסובבם חוזרים בתשובה, כאמרו ״והשבת וגו׳ בכל הגוים״, אף על פי כן ישיב ה׳ שבותם.

ויש להעיר למה הצרך לומר הברכה, כיון שדבר הסובב התשובה הוא מורא הקללה, לא היה לו לומר אלא ״כי יבא עליך הקללה״. ונראה כי בא להעיר דבר שבו ישיב אל לבו לשוב בתשובה, והוא כי ישכיל בהטיבו מעשיו לפני ה׳ ברוך הוא הברכה אשר תסובבנו, ועת אשר יסור מני ארח החיים הקללה אשר תבואהו, ומזה ישכיל להשיב אל לבו, כי זולת מבחן הברכה שיהיה בה בעשות רצונו יתברך, לא יצדיק סבת הקללה שהיא לצד עזבו את ה׳.

והשבת אל לבבך. פרוש, לצד שהרשעים לבבם טועה, לזה אמר ״והשבת אל לבבך״ שניהם הטועים בדרך לא טוב. ואמרו ״בכל הגוים״ וגו׳ פרוש, בכח טענת היותו גולה ונדח בכל הגוים, ויאמר ללבו: ״ראה מה גרמו מעשי הרעים״, וידע כי רע ומר עזבו את ה׳. והוא אמרו ״והשבת אל לבבך״ בטענת ״כל הגוים אשר הדיחך ה׳ שמה״, וכאלו אמר כאשר הדיחך ה׳ בכל הגוים.

וטעם שדבר הכתוב בדרך זה, להיות שימצא המסית טענה לסתור הוכחת הגליות, באמרו כי הלא כמה וכמה מהאמות שיקרה להם כזה שיגלו מעל אדמתם, לזה אמר ״בכל הגוים״, כי אין גלות כגלות ישראל אשר נתפזרו בארבע רוחות העולם, והוא אמרו ״בכל הגוים אשר הדיחך ה׳ שמה״.

ושבת עד ה׳ אלהיך. אמרו ״ושבת״, ולא הספיק במה שאמר ״והשבת אל לבבך״, לפי מה שפרשתי כי ״והשבת אל לבבך״ וגו׳ הוא טענת הנצחון ללבו הטועה, וזה לענין להכיר כי לא טוב עשה, והתשובה לפני ה׳ להיטיב דרכיו הוא מאמר ״ושבת עד״.

ושב ה׳ וגו׳. פרוש, חלקי הקדשה שנשבו מצד מעשיך הרעים שקדמו, ישיבם ה׳ מהשבאי, זה כנגד גאלת שבית הנעלם, וכנגד שבית הנגלה אמר ״ושב״ וגו׳:

ומל ה׳ אלהיך וגו׳. יש להעיר, אחר שאמר למעלה ״ושבת עד ה׳ ושמעת בקולו״, מה מקום לומר עוד ״ומל ה׳״? עוד רואני שאומר עוד אחר כך ״ואתה תשוב״ וגו׳, שנראה שמה שקדם עדין לא הגיע לתשובה, וזה אינו, כי אחר שמל לבו לאהבה את ה׳ בכל לבבו ובכל נפשו, אין לך תשובה גדולה מזו.

אכן לפי מה שפרשתי בפרשת כי תבא (דברים כח:טו) בין בענין הברכות בין בענין הקללות, שיש שלשה דברים כלליות במצוות ה׳: אחת היא עסק התורה, שנית שמירת מצוות לא תעשה, שלישית קיום מצוות עשה:

לזה כשבא לומר תקון התשובה סדר שלשתם, כנגד תשובת תלמוד תורה, אמר תשובה ראשונה ״ושבת עד ה׳״, וגמר אומר ״ושמעת בקולו״ שהוא תלמוד תורה, ולא הזכיר עמו דבר אחר, וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות, ואמר כנגדה ״ושב ה׳ את שבותך ושב וקבצך״ וגו׳, כאמרם זכרונם לברכה (זוהר חלק ג עב.) שבזכות עסק התורה יהיו ישראל נגאלין. גם אמר ״על מה אבדה הארץ״ וגו׳, ״ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״ (ירמיה ט:יא-יב), לזה כשישובו לתלמוד תורה יקבצם ה׳ ויביאם אל הארץ אשר ירשו וגו׳:

וכנגד שמירת מצות לא תעשה אמר ״ומל ה׳ אלהיך את לבבך״ וגו׳, וידוע כי ערלת הלב הוא עשות רשע ואהבת הרשע, שלבו של אדם מחמדתו, וכנגדו אמר ״ומל״ וגו׳ ״לאהבה את ה׳״, פרוש, שתלביש האהבה אשר תכן בך התוכן בריאתך בנעימות ידידות חבת אלהיך, ויחד שכר לזה שיהפך ה׳ כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאמרו ״ונתן״ וגו׳ ״על אויביך״ וגו׳:

וכנגד קיום מצות עשה, אמר ״ואתה תשוב וגו׳ ועשית את כל מצותיו״, הרי זה מצות עשה, ויחד להם שכר הקרבת התועלת כאמרו ״והותירך״ וגו׳ וישוב לשוש וגו׳:

כי המצוה וגו׳ אשר אנכי מצוך וגו׳. צריך לדעת אמרו ״היום״. עוד אמרו ״לא נפלאת וגו׳ ולא רחוקה״, הלא בכלל ההפלאה היא ההרחקה. עוד אמרו ״ולא מעבר לים״ וגו׳, בשלמא אמרו ״לא בשמים היא״ דבר נמנע מהשגה, כי מי יעלה השמימה, אבל מעבר לים הלא אניות יעברו ויקחוה, הגם שתהיה באיי הים הרחוקים מאד.

ואולי שיכון הכתוב לשני פרטי המניעה: אחד מצד השגת ידיעת התורה עצמה, ושניה מצד קיום מצותיה. כנגד מניעת ידיעת התורה אמר ״לא נפלאת היא״ וגו׳, וחזר ופרש מה היא ההפלאה ואמר ״לא בשמים״ וגו׳, כנגד העדר השגתה אמר ״לא בשמים היא״ וגו׳ כאשר היתה בתחלה, שהרי משה עלה בשמים ולקחה לנו, והנה היא לפנינו.

וכנגד מניעת השגת קיום מצותיה אמר ״ולא רחקה״, וחזר ופרש מה הוא הרחוק, ואמר ״ולא מעבר לים היא לאמר״ וגו׳, פרוש, כמו שארע למשה שהגם שעלה שמים והוריד התורה, נמנעו ממנו השגת קיום מצותיה התלויות בארץ, שהם כמה וכמה כמעט רובי תורה, מה שאין כן הם שהשיגו לעבר הים לבא אל הארץ לקים מצותיה.

והגם שאמר ״מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו״, כלל יחד מניעת השגתה עם מניעת קיום מצותיה, ולעולם עקר הדבר שנתכון אליו ב״מעבר לים״ הוא על מניעת קיום מצותיה.

ודקדק לומר ״היום״, פרוש, בזמן שהיו סמוכים לכנס בארץ שאז היה קרוב אליהם הדבר לעשות, וקרא לירדן ים לפי שנשפך לתוך ים המלח, כאמור ביהושע (יהושע ג:טז): ״והירדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו״.

העדתי בכם וגו׳. פסוק זה מיתר, שהרי אמר בסמוך ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב״ וגו׳ (דברים ל:טו). עוד צריך לדעת למה שנה מסדר שאמר למעלה, שעושה חלקת הטוב בפני עצמו, כאמרו (דברים ל:טו) ״את החיים ואת הטוב, את המות ואת הרע״, וכאן אמר ״החיים והמות וגו׳ הברכה והקללה״. עוד צריך לדעת למה לא אמר אלא ״ובחרת בחיים״, ולא אמר ״ואת הטוב״.

ונראה בהעיר, למה הפסיק במאמר ״נתתי לפניך״ בין מאמר ״החיים והמות״ למאמר ״הברכה והקללה״, שהיה לו להקדים ולומר ״נתתי לפניך החיים״ וגו׳, או אחר שיאמר ״והקללה״ יאמר ״נתתי לפניך״?

אכן כונת הכתוב היא להעיר, כי שני יעודים – אחד טוב ואחד רע – הם בעולם הזה. ולזה אמר בפסוק זה ״החיים והמות נתתי לפניך״, פרוש, שכר וענש הנתונים לפניך, פרוש, בעולם הזה, הם החיים והמות. אם ייטיבו – יחיו, ואם ירשיעו – ימותו. אלו השנים הם לפניך בעולם הזה.

ויש שנים אחרים, והם הברכה והקללה, הם יעודים לעולם הבא, ואינם לפניו אלא לאחר מיתה, על דרך אמרו (דברים כח:ו) ״ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך״, ולהיפך ארור הוא וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא קז.) שמדבר על יציאתו מן העולם, ולזה הפסיק במאמר ״נתתי לפניך״ בין שני יעודים הראשונים לשנים האחרונים.

ולזה גמר אומר ״ובחרת בחיים״, שהוא יעוד עולם הזה, כי יתקרב לב האדם ביותר למה שלפניו, כדרך אמרו (דברים יא:יג) ״והיה אם שמע תשמעו וגו׳ ונתתי מטר ארצכם״, הרי שלא הזכיר להטות לבב אנוש אלא בדברים הנגלים בעולם הזה:

כמו כן אמר כאן ״ובחרת בחיים״, פרוש, יתחיב הדבר אפלו כפי טבע הגשמי לבחר בחיים. והגם שבפסוק שלפני זה (דברים ל:טו) אמר ״ראה נתתי לפניך החיים והטוב״ יחד, שם נתכון במאמר ״לפניך״ לבחר בהם, וכאן נתכון במאמר ״לפניך״ לומר מה שלפניך, והעיר על זאת הכונה במה שסדרה באמצע היעודים כמו שפרשתי, גם במה שגמר אומר ״ובחרת בחיים״ כמו שפרשתי.

לאהבה את ה׳ וגו׳. מאמר זה סמוך עם מה שלמעלה ממנו, שאמר ״למען תחיה אתה וזרעך״, וגמר אומר ״לאהבה״ וגו׳, פרוש, שטעם חפץ בחיים הוא לאהבה את ה׳ לשמע בקולו וגו׳, ונתן טעם ״כי הוא חייך״, כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשית רצונו היא תסובב שידבק האדם בקונו, כאמרו ״ולדבקה בו״, וזה הוא עצמו החיים בעולם הזה וארך ימים לעולם הבא, והוא אמרו ״וארך ימיך״.

ואמרו לשבת על וגו׳. כאלו אמר ולשבת וגו׳, ודבר זה גם כן הוא מהשגת השלמות, כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה. צא ולמד ממאמרם זכרונם לברכה (כתובות קיא.) שכל ההולך בה ארבע אמות יש לו חלק לעולם הבא שכלו חיים.

חסלת פרשת נצבים