דברים ל, ו

וְיֶעְדֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת טַפְשׁוּת לִבָּךְ וְיָת טַּפְשׁוּת לִבָּא דִבְנָיךְ לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל לִבָּךְ וּבְכָל נַפְשָׁךְ בְּדִיל חַיָיךְ

וְיַעֲדֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן וְיַת טִפְּשׁוּת לִבָּא דִבְנֵיכוֹן אֲרוּם יְבַטֵל יִצְרָא בִּישָׁא מִן עַלְמָא וְיִבְרֵי יִצְרָא טָבָא דִי יַמְלְכִינְכוֹן לְמִירְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן מִן בִּגְלַל דְיוֹגְדוּן חַיֵיכוֹן עַד עַלְמִין

ומל ה' אלהיך את לבבך זהו שאמרו (שבת קד) הבא לטהר מסייעין אותו מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע וכל זמן התורה כן כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט) וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל- לב) הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו' כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו והלב החדש ירמוז לטבעו והרוח לחפץ ולרצון וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א) אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה כי הזכות והחובה תלויים בחפץ:

ומל ה' אלהיך. כי לו נתכנו העלילות הראשונות. ואחר שאמר תשוב לשמוע בקולו הוא יעזרך וימול לבבך ולבב זרעך לא כמילת הבשר שאתה חייב למול אותו:

ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה. יגלה עיניך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמת כשתשתדל לדבקה בו באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח. וזה יעשה למען חייך לעולמי עד:

את לבבך ואת לבב ר"ת אלול. לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך. וכן לולא האמנתי לראות בטוב ה', לולא, אותיות אלול. שמאלול ואילך חרדתי נגד ה':

את לבבך ואת בגימ' זה לימות המשיח.

ומל ה' אלהיך את לבבך. כתב הרמב"ן ז"ל, שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב (ירמיהו ט׳:כ״ה) וכל בית ישראל ערלי לב, וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא מול לב, ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה (שם לא) הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי וגו', זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב.

ומל ה׳ אלהיך וגו׳. יש להעיר, אחר שאמר למעלה ״ושבת עד ה׳ ושמעת בקולו״, מה מקום לומר עוד ״ומל ה׳״? עוד רואני שאומר עוד אחר כך ״ואתה תשוב״ וגו׳, שנראה שמה שקדם עדין לא הגיע לתשובה, וזה אינו, כי אחר שמל לבו לאהבה את ה׳ בכל לבבו ובכל נפשו, אין לך תשובה גדולה מזו.

אכן לפי מה שפרשתי בפרשת כי תבא (דברים כח:טו) בין בענין הברכות בין בענין הקללות, שיש שלשה דברים כלליות במצוות ה׳: אחת היא עסק התורה, שנית שמירת מצוות לא תעשה, שלישית קיום מצוות עשה:

לזה כשבא לומר תקון התשובה סדר שלשתם, כנגד תשובת תלמוד תורה, אמר תשובה ראשונה ״ושבת עד ה׳״, וגמר אומר ״ושמעת בקולו״ שהוא תלמוד תורה, ולא הזכיר עמו דבר אחר, וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות, ואמר כנגדה ״ושב ה׳ את שבותך ושב וקבצך״ וגו׳, כאמרם זכרונם לברכה (זוהר חלק ג עב.) שבזכות עסק התורה יהיו ישראל נגאלין. גם אמר ״על מה אבדה הארץ״ וגו׳, ״ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״ (ירמיה ט:יא-יב), לזה כשישובו לתלמוד תורה יקבצם ה׳ ויביאם אל הארץ אשר ירשו וגו׳:

וכנגד שמירת מצות לא תעשה אמר ״ומל ה׳ אלהיך את לבבך״ וגו׳, וידוע כי ערלת הלב הוא עשות רשע ואהבת הרשע, שלבו של אדם מחמדתו, וכנגדו אמר ״ומל״ וגו׳ ״לאהבה את ה׳״, פרוש, שתלביש האהבה אשר תכן בך התוכן בריאתך בנעימות ידידות חבת אלהיך, ויחד שכר לזה שיהפך ה׳ כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאמרו ״ונתן״ וגו׳ ״על אויביך״ וגו׳:

וכנגד קיום מצות עשה, אמר ״ואתה תשוב וגו׳ ועשית את כל מצותיו״, הרי זה מצות עשה, ויחד להם שכר הקרבת התועלת כאמרו ״והותירך״ וגו׳ וישוב לשוש וגו׳:

ואת לבב זרעך. באשר מדבר בדור שבא לא״י והייתי אומר שרק אותו הדור יהיה במעלה זו ולא זרעם. כאשר כן היה בימי יהושע מש״ה מבטיח שיהיו בגאולה העתידה שוים לבבך ולבב זרעך:

לאהבה את ה׳ וגו׳ למען חייך. אי אפשר לפרש כדי שתחיה ולא תמות. דא״כ אינו אהבת ה׳ אלא אהבת עצמו. ותו הרי אהבת ה׳ נכלל בכל המצות שכבר כתוב ושבת עד ה׳ וגו׳ וגם זה הוא מצות עשה וכאן לא מיירי אלא בברכת ה׳ אלא משמעות למען חייך הוא כמש״כ לעיל ד׳ א׳ במה דכתב למען תחיו שתרגישו בזה עונג וחיות הנפש היותר אפשר ובאשר בהיותנו בחו״ל אפי׳ מי שמדבק עצמו באהבת ה׳ אינו משיגה בשלימות. משום שאין הקב״ה מתדבק עמנו להופיע עלינו רוח הקודש. והרי טבע האהבה שאינה נשלמת אלא באופן שהנאהב מתדבק להאוהב. וא״כ אין חיות הנפש בשלימות עדיין. אבל בימי המשיח תהיה האהבה בשלימות כי ישפוך הוא ית׳ את רוחו עלינו וזו היא ברכה שאין למעלה הימנה והנביא יואל (ג׳) אמר והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו׳:

ומל ה' אלהיך את לבבך. שיסיר מהם ערלת הלב ויבטל היצה"ר ולא רק מהאבות מפני שנתדבקו במעשים לא טובים כי אף מזרעם שנולדו בארץ גם מהם יסיר את היצר שיתבטל מציאותו בכלל, והתועלת מבטול היצר תהיה:

לאהבה את ה' אלהיך וגו' שבהסר רק את המונע תהיה לכם מעצמכם אהבת ה'. ויאמר למה יעשה ה' ככה, הלא אם יסיר היצר לא יהיה להם כ"כ שכר על המצות ומעשים טובים כמשחז"ל על פסוק (קהלת יב א) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח, אבל יעשה זאת:

למען חייך. שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה: