דברים ל, יא

לא נפלאת היא ממך. לא מכסה היא ממך, כמו שנאמר (דברים יז, ח) כי יפלא, ארי יתכסי, (איכה א, ט) ותרד פלאים, (איוב מ, יג) ותרד במטמוניות מכסה, חבוש בטמון:

אֲרֵי תַּפְקֶדְתָּא הָדָא דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין לָא מַפְרְשָׁא הִיא מִנָךְ וְלָא רְחִיקָא הִיא

אֲרוּם תַּפְקֵידְתָּא הָדָא דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא לָא מְכַסְיָא הִיא מִנְכוֹן וְלָא רְחִיקָא הִיא

וטעם כי המצוה הזאת על כל התורה כולה והנכון כי על כל התורה יאמר (דברים ח׳:א׳) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום" אבל המצוה הזאת על התשובה הנזכרת כי והשבות אל לבבך (דברים ל׳:א׳) ושבת עד ה' אלהיך (דברים ל׳:ב׳) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (דברים ל׳:ב׳) אתה ובניך בכל לבבך כמו שפירשתי (שם):

נפלאת. נסתרת או דבר פלא שתלאה לעשותו:

כי המצוה הזאת. והטעם שאמרתי והשבות אל לבבך בכל הגוים שצריך שהתשובה תהי' בעודך בגלות למען תושע הוא כי אמנם זאת המצוה של תשובה אשר אנכי מצוך היום כאמרו בכל חטא בפרשת ויקרא ואשם ואשמו שהענין כולם הוא שיכיר החוטא את חטאו כמו שפירש אח"כ באמרו והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה וכן באמרו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההיא והתודו את עונם.

לא נפלאת היא ממך. שתצטרך לנביאים.

לא רחוקה היא. שתצטרך לחכמי הדור הרחוקים שיפרשו לך באופן שתוכל לעשותה אפי' בעודך בגלות ובאר זה באמרו

כי המצוה הזאת לומר שקולה היא התשובה כנגד כל המצות כולן:

כי המצוה הזאת. יאמר זה על התורה, כלשון (דברים ח׳:א׳) כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. לא נפלאת היא אין ענינה נסתר ומכוסה שלא תוכל לעשותה, וזהו שאמר לא בשמים היא, שהוא באור ללא נפלאת היא, וכן לא מעבר ליום באור ללא רחוקה היא. והים זה הוא הים הגדול שהוא חשוך והוא מן הנמנע שיהיו בני אדם רשאין ליכנס שם מפני חשכת המים, ואין הכוונה בשאר הימים שבני אדם יכולין להכנס בהם, לפי שכשם שאמר לא בשמים היא והיא מניעה שהרי מן הנמנע שיעלה אדם בשמים, כך מעבר לים הוא מניעה.

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא ולא מעבר לים אחשוב שהכוונה בזה שהיה איפשר לומר שהאדם מוכרח במעשיו לאחד מארבעה סבות. האחת להמזגת האדם שהאדומיי והדמיי מוכנים לניאוף והשחורי לכעס וכן כל ההמזגות למדות רעות כל המזגה למדה רעה מיוחדת כפי אותה ההמזגה וכן המדות הטובות כפי ההמזגה. השנית שידיעת השי"ת מכרחת שאם ידע בראובן כשנולד שיהיה רשע אי אפשר שיהיה צדיק. השלישית מצד המערכה שהמערכות להם ממשלה בעולם הזה עד שהאצטגנין יאמר פלוני יהיה רשע או צדיק דהאי מאן דאתיליד במאדים ליהוי אשיד דמא. הרביעית אויר הארץ שיש אויר מחכים או מטפש ואוירא דארעא דישראל מחכים ואויר המגדל אשר בנו בבבל משכח וכן מכריח להיות רשע להוט בעבירות או להיותו ישר ונאמן וכמו שאז"ל על וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב שאויר אותה הארץ מזנה ולזה אמר הכתוב כי לעתיד לבוא ומעיין מאת ה' יצא והשקה את נחל השטים וזהו להסיר משם הניאוף ולז"א ששום אחד מאלו הארבעה אינו מכריח ואינו מסיר הבחירה אמת שמכין וז"ש כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך כלומר אינה נבדלת לסבת המזגה שלך וזהו ממך אמת הוא שמכרן אבל אינו מכריח ואם מצד ידיעת השי"ת אינה מכרחת וזהו ולא רחוקה היא שהשי"ת רחוק רחוק מי ימצאנו ואם מצד מערכת הכוכבים לא בשמים היא שהמערכה מכינה למדות אבל אינה מכרחת וגם גזרת המערכה כללית כמו שאמר רבא או אומנא או מוהלא ואם מצד אויר המחוז ההוא ולא מעבר לים היא שאמת הוא שמכין למדות טובות או רעות אבל אינו מכריח ואמר כנגד כל ארבעתן כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו כנגד הסבה השנית אמר קרוב אליך הדבר אינו רחוק אלא קרוב וכנגד אויר הארץ אמר מאד שהוא קרוב אליך מאד יותר מאותו המחוז וכנגד המערכה אמר בפיך שהוא הדבור רמז לשכל שהוא למעלה מן המערכה לומר אין המערכה מכרחת שהרי יש לך פה שהוא צלם אלהים ואמר בלבבך כנגד ההמזגה לפי שהלב בו המדות כפי ההמזגה שבו כח המתעורר ואמר בלבבך ברצונך יהיה הכל ולכן אחר שאלו הארבעה אינם מכריחים א"כ הבחירה היא ביד האדם ולכן סמך לזה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ואמר ובחרת בחיים למען תחיה אתה וביתך:

כי המצוה וגו׳ אשר אנכי מצוך וגו׳. צריך לדעת אמרו ״היום״. עוד אמרו ״לא נפלאת וגו׳ ולא רחוקה״, הלא בכלל ההפלאה היא ההרחקה. עוד אמרו ״ולא מעבר לים״ וגו׳, בשלמא אמרו ״לא בשמים היא״ דבר נמנע מהשגה, כי מי יעלה השמימה, אבל מעבר לים הלא אניות יעברו ויקחוה, הגם שתהיה באיי הים הרחוקים מאד.

ואולי שיכון הכתוב לשני פרטי המניעה: אחד מצד השגת ידיעת התורה עצמה, ושניה מצד קיום מצותיה. כנגד מניעת ידיעת התורה אמר ״לא נפלאת היא״ וגו׳, וחזר ופרש מה היא ההפלאה ואמר ״לא בשמים״ וגו׳, כנגד העדר השגתה אמר ״לא בשמים היא״ וגו׳ כאשר היתה בתחלה, שהרי משה עלה בשמים ולקחה לנו, והנה היא לפנינו.

וכנגד מניעת השגת קיום מצותיה אמר ״ולא רחקה״, וחזר ופרש מה הוא הרחוק, ואמר ״ולא מעבר לים היא לאמר״ וגו׳, פרוש, כמו שארע למשה שהגם שעלה שמים והוריד התורה, נמנעו ממנו השגת קיום מצותיה התלויות בארץ, שהם כמה וכמה כמעט רובי תורה, מה שאין כן הם שהשיגו לעבר הים לבא אל הארץ לקים מצותיה.

והגם שאמר ״מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו״, כלל יחד מניעת השגתה עם מניעת קיום מצותיה, ולעולם עקר הדבר שנתכון אליו ב״מעבר לים״ הוא על מניעת קיום מצותיה.

ודקדק לומר ״היום״, פרוש, בזמן שהיו סמוכים לכנס בארץ שאז היה קרוב אליהם הדבר לעשות, וקרא לירדן ים לפי שנשפך לתוך ים המלח, כאמור ביהושע (יהושע ג:טז): ״והירדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו״.

כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך. ואח"כ לא אמר ממך ואמר סתם ולא רחוקה היא, הנה מקום אתי לפרש פרשה זו בשני דרכים הן על סתם מצות התורה, הן על התשובה אשר הזכיר למעלה.

דרך א', על כל מצות התורה. שיש בכל מצוה שני בחינות האחת היא העשיה עצמה לעשות המצוה בפועל, השניה הוא כוונת המצוה להבין ולהשכיל בסודות התורה אשר העלים ה' מן האומות, כמ"ש (תהלים כה יד) סוד ה' ליראיו וגו'. וכתיב (שם קמז כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי העלים ה' מן האומות סודות התורה ומסרה לישראל ע"כ אמר לא נפלאת היא ממך. כי אם יעלה על לבבך לומר איך אעשה המצוה בלא כוונה כחמור נושא ספרים ע"ז אמר אין הדבר כן אלא לא נפלאת היא ממך, כי אם נפלאים מעשה ה' מן האומות אבל לא ממך כמ"ש (שם קלט יד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כי הלוחות מעשה אלהים המה ונפלאים באמת מן האומות אבל נפשי יודעת מאד כי שמעת תפלתי, אל תסתר ממני מצותיך (שם קיט יט) הנאמר על סודות התורה. ועל העשיה בפועל אמר ולא רחוקה היא לא ממך לבד אלא מן כל האומות אינן רחוקים כי לא צוה ה' לך להביא ממרחק איזו מצוה, כי בקרבנות אמרו רז"ל (ויק"ר כז ו) שאמר הקב"ה לא הטרחתי עליך להביא קרבן מן המינים שאינן ברשותך כ"א מן בקר וצאן שברשותך כו', ומהם תקיש אל כל המצות שלא צוה לך הקב"ה להביא ממרחק איזו דבר למצוה כי אם בדברים המצויין אצלך.

וחזר ופירש על ראשון ראשון, כי מה שאמרתי לא נפלאת היא ממך זהו החכמה הנתונה מן השמים כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב ו) וכדי שלא תאמר שמעשה המצות בפועל נתן ה' לארץ אבל לא החכמה כי עדיין היא בשמים, ע"ז אמר לא בשמים היא וגו'. כי גם המעשה, גם העיון ודרך השכל, את הכל נתן ה' לארץ, ומה שאמרתי ולא רחוקה היא. ע"ז אמר ולא מעבר לים היא. כי לא צויתי לך להביא דבר מעבר לים למצוה, כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. בלבבך הוא מקום העיון והחכמה, ובפיך מקום העשיה כי אפילו בזמן שלא תבא לידך איזו מצוה יש לאל ידך לעשותה בפיך כאמרו רז"ל (מנחות קי.) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריבה כו', וזה היקש על כל שאר המצות שהעוסק בהם כאילו עשאם זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו. כי יכול אתה לשלם פרים בשפתיך ודומה כאילו עשית אותם, וכן אפילו חשב בלבבו לעשות איזו מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הקב"ה כאילו עשאה (ברכות ו.), זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו.

דרך שני הוא. שמאמר כי המצוה הזאת מדבר בתשובה שהזכיר בפרשה של מעלה, ועליה אמר לא נפלאת היא ממך כי אין לך התנצלות לומר כי לא ידעת שהקב"ה מקבל תשובת החוטאים כי אתה ידעת ענין התשובה יותר מן כל האומות כי ישראל והתשובה קדמו לעולם (פסחים נד), וא"כ כשברא ה' התשובה שם היית גם אתה ואם האומות צריכין זירוז על התשובה כאנשי ננוה, הנה אתה אינך צריך זירוז עליה כי סוד התשובה גלוי לך מאז ומקדם ולא נפלאת היא ממך, כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. לומר שלא בקש ה' מידינו רמוס חציריו איש חוטא ורב מרי ומי יעלה השמימה לשאל את פי ה' אם יקבל אותנו אליו בתשובה כי סוד זה כבר גלוי לך. או קאי על מה שנאמר למעלה ושבת עד ה' אלהיך. וא"ת אם עונותי הטו אלה שנסתלקה השכינה מתחתונים ועלתה לה למרום א"כ אני אשוב אליו והוא לא ישוב אלי כי אני גרמתי הריחוק זה ואיך אשוב עד ה' הרי אצטרך לעלות השמימה ולשוב אליו ית' וא"כ פליאה דעת בעיני אנה אלך לרוחו ית' ע"ז אמר לא נפלאת היא ממך אפילו ממך לא נפלא ענין התשובה עד ה' ואין אתה צריך לעלות לשמים אליו ית' כ"א כאשר אתה הכינות את לבך לשוב אליו ית' אז הוא ית' יחזור וישוב אליך להוריד שכינתו ית' אליך.

ולא רחוקה היא. לפי שארז"ל (יומא פו:) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנה מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה, וא"כ מי שחטא באשה מעבר לים שמא תאמר שאין לו תקנה עד שיעבור ארחות ימים לאותו מקום שחטא בו שער שעבר בו וע"י זה ימנע מן התשובה, על זה אמר שאין הדבר כן כי קרוב אליך הדבר בפיך, הוידוי, ובלבבך, החרטה, ואז די לך בזה כי פיך ולבבך מקום החטא כי לב הותל הטה אותך והוא מקום התיקון בתשובה דהיינו נמי באותו מקום כי לא אמר באותה אשה אלא לרווחא דמלתא אבל אין עיקר התשובה תלוי בזה.

וי"א שאמר על התשובה, כי מצד רוממות האל יתברך התשובה נפלאת מאד הפלא ופלא כי כל בעל המגרש אשתו לא ישוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואיך יקרב מלך רם ונשא אליו אנשים החטאים בנפשותם אשר סרו מאחריו וזנו אחרי אלהי נכר אבל ממך דהיינו מצדך לא נפלאת על דרך שנאמר (תהלים קג יד) זכור כי עפר אנחנו. כי מצד החומר, אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ) על כן מן הראוי שיקבל תשובתך ואולי שעל זה אמר לא בשמים היא כי אינה מצויה בצבא מרום הרוחנים כ"א בך אדם מעפר יולד על כן מצדך התשובה דבר ראוי ומתקבל בדרך שנתבאר.

כי המצוה הזאת. א״א לפרש על כלל מצות שבתורה דלשון מצוה הזאת משמע שמדבר בה עתה. וגם א״כ אינו מובן עיקר הפרשה שאומר שלא נחשוב שקשה לקיים המצות כמו שהיא בשמים ומעבר לים אלא היא קלה מאוד. והרי אפילו אדם אינו אומר לחבירו אל תחשוב כך אלא כך אלא בדבר שהדעת טועה וראוי לחשוב כן מכש״כ המקרא. וגם א״כ מהו בפיך אלא קאי על פרשה הקודמת דמסיים בשתי מצות היינו עיון תורה ודקדוק בה ובתשובה מאהבת ה׳ וע״ז קאי כי המצוה הזאת. על הראשונה מבואר בדברי חז״ל בעירובין דנ״ה לא בשמים היא אלו היה בשמים היה לנו להביא סולמות כו׳. והכי איתא שם עוד דנ״ד רי״צ אמר מהכא כי קרוב וגו׳ ע״ש ובש״ר פמ״ז מפרש כי על פי הדברים האלה שתהא יגע בהם בפיך וכה״א בפיך ובלבבך לעשותו. ויבואר לפנינו הא מיהא פשוט לחז״ל דקאי על עיון תורה. ועל השניה מבואר בפי׳ הרמב״ן והספורנו דקאי על מצות תשובה. אמנם המה ז״ל פירשו דקאי על המקרא והשבת אל לבבך וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳ וזה אינו סמוך למקרא דילן. [ובאמת שיטת הרמב״ם בהל׳ תשובה דאין מ״ע לתשובה אלא כשהאדם שב מעונותיו יתודה על חטאיו וממקרא אחר] וגם אינו מובן היאך הדעת טועה שהיא קשה שהודיע המקרא שאינו כן אלא קאי על הא שסיים המקרא כי תשוב וגו׳ דהיינו תשובה מאהבה ויבואר לפנינו. ומתחלה נבא לפי׳ חז״ל ואמר הכתוב שהיה עולה עה״ד דמן הנמנע לעמוד על דקדוקי התורה כאשר היא באמת עמוקה מני ים. ומש״ה כתיב בחכמי אוה״ע לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. שהכוונה לעמוד על דקדוקי דבר ה׳ כמו שביארנו ע״פ מדרשי חז״ל בפ׳ ויקרא י״ח ה׳ דאפילו יהיה בר שכל עמוק מאד מן הנמנע לעמוד על דקדוק ד״ת. וא״כ איך ימצא אדם מישראל רצון וחשק לעמוד על עיונה ש״ת מש״ה אמר הכתוב שלא נפלאת היא ממך. מישראל אינה נפלאת ולא רחוקה. ושתי לשונות הללו הוא משום שיש דבר שקשה לעמוד עליו מחמת עומק המושג. למעלה משכל האדם וע״ז אמר לא בשמים היא וגו׳. וע״ז אמר כאן לא נפלאת היא ממך. מ״מ ממך אינה נפלאת. ויש דבר שקשה לעמוד משום העדר ידיעה וקבלה מרב וצריך לכתת רגלים לילך לרב לדעת. ע״ז אמר ולא מעבר לים היא וגו׳ וע״ז אמר כאן לא רחוקה היא ממך אינה רחוקה וכאשר יבואר עוד. והטעם ע״ז הוא מבואר בבכורות ד״ח ששאלו סבי דבי אתונא לריב״ח ההוא גברי דאזיל ובעי איתתא ולא יהבי לי׳ מאי חזי דאזיל היכי דמדלי מני׳ שקל סיכתא ורצה לתתאי ולא על לעילאי ועל אמר האי נמי בת מזלי׳ ובל״ס שלא שאלו חכמי אתונא פטומי מילי כי אם דברים העומדים ברומו של עולם השייך להבדל ישראל לאוה״ע. ובאו להוכיח דדעת ישראל קלה מכל אוה״ע שהרי בשעה שהקב״ה נתן תורה אזיל לפארן ואדום ולא קבלוה ובא לישראל וקבלוה. והיאך אפשר דישראל במעלה מחכמתם וביקרותם מאוה״ע. והשיב ר״י דודאי חכמו ויקר ערכם אלא שאוה״ע אינם בר מזלי׳ דתורה וישראל המה בני מזלא וכדאיתא בזוה״ק דישראל ואורייתא חד ר״ל דשורש נשמת ישראל אחוזה בשורש נשמת התורה. והיא הסיבה שנמשלה לאשה לישראל בכ״מ. והיא נמצאת אך לאישה בכל שעה וכדאיתא בסנהדרין דצ״ט עה״פ נפש עמל עמלה לו הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר ויבואר לפנינו:

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. ידבר מכללות התורה כי גם כל התורה תכונה מצוה ויחזור לשאמר, שבאחרית הימים יעבדו את ה' על דרך נפלא וגם שלא יחטאו עוד, שלא יתפלאו, האם יעשה ה' את מין האנושי לבריה חדשה, לכן יבאר שאין להתפלאות ע"ז כלל, כי מצד הנפש שהיא חלק אלוה ממעל הלא מטבעה תשתוקק למקור מחצבתה, ואם מצד הגוף הלא כל בעלי חיים מטבעם להמשך אחר הדברים שהם חייהם, ובורחים מהגורמים להם המות, וכ"ש האדם שהוא מבחר היצורים שישתדל לזה, ונהפוך הדבר כי הפלא הגדול הוא למה באמת האדם שונה בזה מכל החי אשר על פני האדמה. שיודע תכליתו ועכ"ז לא יעשהו וגם יעשה הפך תכליתו. ואין לתלות סבת הדבר בזה שהשגת תכליתו הוא דבר קשה הלא כל תכליתו תלוי רק בשלשה דברים, שהם המה האדם בעצמו, והוא הפה והלב והמעשה ובהכרח שיש מונע באחד משלשה אלה, והנה אנו רואים שאין המונע הזה לא בפינו ולא במעשינו, לכן המונע הזה הוא ברור בלבבנו, והנה אנחנו מרגישים זאת שיש כח בלבבנו להטותנו להשתוקק לדברים שהם הפך תכליתנו, (וכבר באר בעל חובות הלבבות הדבר באריכות שהכח הזה משתדל לדחותו מדבר המביא אל חיים הרוחנים אף גם מדברים המביאים לחיי הגופים גם זאת מונע ממנו) והכח הזה יכונה בשם ערלת הלב (כי כל דבר שהוא מיותר ועוד יסתיר תחתיו דבר הכרחי יקרא בשם ערלה) וגם הכתוב יכנהו בשם ערלת לב כמ"ש (ירמיה ט כה) וכל בית ישראל ערלי לב, ואחרי שידענו את המונע ובאחרית הימים שיסיר ה' את המונע שהוא ומל ה' אלהיך את לבבך, הלא אז ישאר כח הטבעי לבדו להשתוקק אל התכלית שהוא החיים כטבע כל בעלי חיים, וז"ש לעיל אחרי ומל ה' אלהיך את לבבך יאמר שיעשה ה' ככה בכדי לאהבה את ה' בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך בשביל תשוקת החיים כנ"ל, וכה יתפרשו הכתובים כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום שהיא כל התורה:

לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. כאשר יבאר בעצמו: