אור החיים על דברים פרק כו

והיה כי תבוא אל הארץ. אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אמרו (תהלים קכו:ב) ״אז ימלא שחוק פינו״ וגו׳.

אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וגו׳. צריך לדעת מה היא גזרת הכתוב, אם ״ולקחת״ וגו׳ הוה ליה למימר ״תקח מראשית״ כיון שהוא התחלת הצווי. ונראה שכונת הכתוב היא שיצו ה׳ ארבע מצוות: אחד – שידע בלבו כי לא בכחו ולא בעצם גבורתו בא לרשת הארץ אלא מתת ה׳, והוא אמרו ״אשר ה׳ אלהיך נותן לך״. ודקדק לומר ה׳ אלהיך להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו הוא נותן. ב׳ – להוריש הארץ מיושביה, הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ, אף על פי כן יגרש אויבי ה׳ מארצו, והוא אמרו וירשתה. שלישית – ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה, כמו שמצינו כמה הפליגו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות קיא.) במצות ישיבת הארץ. רביעית – הבאת הבכורים, כאמרו ולקחת וגומר.

מראשית. פרוש, שאם בכרו הרבה כאחת אינו חיב להביא כל ראשית אלא אשר יחפץ מהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ביכורים א,ג) שאין להביא אלא משבעת המינים, נלמד הדבר בגזרה שוה, נאמר כאן ״ארץ״ וגו׳ (מנחות פד:). ואמרו כל פרי, פרוש כל הפרות ששבחתי לך בהם הארץ.

אשר ה׳ אלהיך נותן לך. פרוש, לפי ששיר ה׳ לו חלק בארץ והוא שנת השמטה (ויקרא כה:ד), דכתיב ״ובשנה השביעית וגו׳ שבת לה׳״, לזה בא דברו הטוב שאינו מצוה אלא על זמן הנתינה לך שהם שש שנים, אבל שנת השמטה אין בה הבאת בכורים לפי שאינם שלו אלא מפקרת לכל.

נשבע וגו׳ לתת לנו. למעט הגר שאינו קורא (בכורים א,ד), ולא מעטו אלא בקריאה ולא בהבאה.

(א-יא) וענית ואמרת. אמר וענית, יש מפרשים לשון התחלה, וכמו (איוב ג:ב) ״ויען איוב״, ואפשר שהוא עני, כאדם פחות שקבל טובה גדולה ממלך שמעני עצמו לפניו בלב נשבר, כמו כן הוא יכניע עצמו לפני ה׳, ויאמר ״ארמי אבד אבי״, כי אבינו היה אובד ותועה וגולה במצרים במתי מעט וגו׳, ויוציאנו ה׳ ממצרים ויביאנו וגו׳. וכנגד מאמר זה שיש בו עלוי וחשיבות אמר ואמרת, וכיוצא בזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קטז:) בענין הגדת פסח מתחיל בגנות ומסים בשבח.

והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה, ואמר והיה כי תבא שאין ראוי לאדם לשמח אלא כשיבא לארץ העליונה, על דרך אמרו (משלי לא:כה) ״ותשחק ליום אחרון״, כי שמחת עולם הזה אינה אלא הבל ורעות רוח. וחזר ופרש על איזה ארץ מדבר, ואמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה כי לזו יקרא נחלת עולם, ודקדק לומר נותן לך, כי בערך מה ששוה עולם העליון כל מה שיסגל אדם בעדו לא יגיע לחלק מאלף אלפים משויו. ולזה אמר ״נותן לך״ בתורת מתנה. ולצד שצריך האדם לטרח בעולם הזה לקים תורה ומצוות לזאת אמר ״וירשתה״.

ואמר ״וישבת בה״ – על דרך אמרם (ברכות לה:) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.

ואמרו ולקחת וגו׳, על דרך אמרם בספר הזהר (חלק ב נט.) כי כל אשר יעשה האדם מהמצוות ומעשים טובים בעודו חי מתקבץ על יד על יד עד יום נסיעתו, ובהם מקבל פני המלך, כדרך אמרו (ישעיהו נח,ח) ״והלך לפניך צדקך״, והוא אמרו ולקחת מראשית כל פרי וגו׳, פרוש, לא יקח בידו להקביל פני ה׳ אלא מדברים המבחרים שעשה בעולם הזה. עוד רמז אל התורה שנקראת ראשית (בראשית רבה א:א).

ואמרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות לה.): כתיב ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד:א) וכתיב ״והארץ נתן לבני אדם״ (תהלים קטו:טז), לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, עד כאן. הרי שאחר שיעשה האדם מה שצוהו ה׳, נחשב הדבר שבאמצעותו עשה המעשה שהוא נתון לו במתנה, שזולת זה כל מעשה האדם אין לנו בו יתרון כי לפי שמפעלו כלו הוא באמצעות עולם שהוא בו ולה׳ הארץ ומלואה, לזה אמר ״אשר ה׳ אלהיך נותן לך״.

ואמרו ושמת בטנא. ירמז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה יהיו על פי דבריהם, כאמרו (דברים יז:יא) ״על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט״ וגו׳, והתורה והמשפטים בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמנין טנא, שזולת זה הגם שיעשה כל מצוות שבעולם ישרף הוא והם.

ואמרו והלכת אל המקום וגו׳, לפי שבעלית הנפש לעולם העליון לא תלך תכף ומיד להקביל פני ה׳, עד שיכין עצמו בפרוזדור, ויש שמתעכבים עד שבעה ימים, או חדש, או ימים, כאמור בספר הזהר (חלק א פא.), ואחר כך עולה לגן עדן העליון הנקרא צרור החיים, והוא המקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם.

ואמרו ובאת אל הכהן. על דרך אמרם זכרונם לברכה (חגיגה יב:) כי מיכאל עומד לכהן לפני ה׳ להקריב הנפשות לפני אלהי עולם, ואליו יאמר כדברים האלה ״הגדתי היום״ וגו׳.

ואמרו אשר יהיה בימים ההם יתבאר על פי דבריהם שאמרו שישתנה הכהן העומד שם. צא ולמד מה שאמרו בזוהר חדש (פרשת לך לך דף לד) בענין מיכאל, אימתי זכה להיות במצב זה, שהוא מעת שהעלה נפשו של דוד לגן עדן העליון אחר שבנה שלמה בית המקדש וכו׳. הרי שלפעמים ישתנה הכהן, לזה אמר ״אשר יהיה בימים ההם״. ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ כי באתי אל הארץ היא ארץ שממנה בא, ואמר נשבע ה׳ לתת לנו היא ארץ ישראל שבאמצעותה ישיגו קיום התורה ומצוות ומעשים טובים.

ואמרו ולקח הכהן הטנא מידך, פרוש, שלא יקבל שר עליון אלא הבא בידו מיסד על דברי תורה שבעל פה הרמוז בתבת טנא כמו שכתבנו, ״והניחו לפני״ וגו׳.

וענית ואמרת וגו׳. פרוש, לפי שכל אשר יעשה האדם מהטובות בעולם הזה אין די לרצות מלך עליון. צא ולמד ממה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין יז.) אם יבא במשפט עם אברהם יצחק ויעקב אינן יכולין לעמד לפניו, כי מה יצדק אנוש. וכתיב (איוב ד:יז) ״אם מעושהו יטהר גבר״, לזה אמרה תורה שיתן תשובה לה׳ והתנצלות על אשר לא עשה רצונו יתברך כמצטרך, והוא אמרו וענית ואמרת לפני ה׳ ארמי אבד אבי. ארמי זה יצר הרע שהוא רמאי גדול, כאמרו (בראשית ג:א) ״והנחש היה ערום״, שמרמה הבריות לאבדם. והוא אמרו אבד אבי, פרוש אדם הראשון, על דרך אמרו (ישעיהו מג:כז) ״אביך הראשון חטא״, ואבדו וגרם מיתה לו ולדורות הבאים אחריו, והשריש בכל הנפשות חלק הרע, והוא סוד ערלה הדבוקה באדם מבטן ומהריון. עוד ירצה באמרו אבד אבי על דרך אמרו (תהלים יד:א) ״אמר נבל בלבו אין אלהים״.

עוד ירצה באמרו אבי, שהיא הנשמה, שכל מועצותיו של השטן לאבד הנשמה. והנשמה נקראת אב, כאמרם בזהר פרשת לך לך (עו.), והוא הוא המונע האדם מעשות חיובו בעבודת ה׳. ולא זו בלבד, אלא ״וירד מצרימה״ – פרוש המקום שבא בו היצר, שהוא גופו של אדם, הוא מצריו של היצר הקרובים אליו, בסוד (ישעיהו סה,כה) ״ונחש עפר לחמו״, וחפצים באשר יחפץ מדברי עולם הזה ומטעמיו אשר התעיב ה׳, כי ארבעה יסודות שבו הן היום אחר חטא האדם נגשמו ונטמאו, שלסבה זו גזר ה׳ מיתה להאדם. ובזה נשמעים דבריו ופתוייו ליסודי האדם. גם יקרא הגוף מצרים לפי שמצר לנפש בתאוותיו.

ואמרו ויגר שם, כי בתחלה נכנס כגר, כאמרו (שמואל ב יב:ד) ״ויבא הלך״ וגו׳ (סוכה נב:).

במתי מעט פרוש בכחות מועטים, ואחר כך מתרבים כחותיו על ידי האדם עצמו, והוא אמרו ויהי שם לגוי גדול עצום, ורב בסוד (תהלים כה:יא) ״וסלחת לעוני כי רב הוא״, ופרש הרב האר״י זכרונו לברכה שחוזר אל המפתה כי רב הוא, והראיה שצוה ה׳ ביום הכפורים גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל (ויקרא טז:ח).

ואמרו ״וירעו אתנו המצרים״ וגו׳. פרוש, שבאמצעות יסודות האדם גרמו גם לנפש להרשיע כמותם, והוא אמרו וירעו אתנו – פרוש, עשו אותנו רעים כמותם, כי המזג כשיסריח ימשך אליו רצון הנפש.

ואמרו ויענונו – זה אפיסת כח הלוחם כנגד היצר הרע. צא ולמד ממעשה רב עמרם חסידא (קידושין פא.) שלא היה בו כח להתעצם כנגד המחטיא עד שקרא ״נורא בי עמרם״ וכו׳.

ואמרו ויתנו עלינו עבודה קשה, פרוש, שלא נהג היצר בדרך זה בעתים מרחקים, אלא תמיד בכל שעה ובכל רגע מתגבר על האדם, ולזו יקרא עבודה קשה. עוד נתכון על פי דבריהם זכרונם לברכה (קידושין ל:) שאמרו בכל יום מתחדש היצר על האדם בתגברת חדש, וכנגד זה אמר עבודה קשה. כל אלה הדברים יאמר עבד ישראל לפני הבורא להתנצל על מנחה קטנה.

ואמרו ״ונצעק אל ה׳״ – כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה׳ בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אמרו ״ונצעק אל ה׳״ וגו׳, ואמרו ״וישמע ה׳ את קולנו״ וגו׳ – פרוש, הגם שה׳ הוא שברא יצר הרע לבחן האדם בעבודת בוראו, אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם, מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו. העני הוא אפיסת כח הלוחם, שאין כח בנו המספיק להלחם בו לגרשו ממנו; העמל הוא שאנו צריכין לעמל במלחמתו; הלחץ הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטא בעל כרחו, ולשלש סבות שמע ה׳ את קולנו. עוד ירצה ״ענינו״ – זה העניות הנסבך עם לומדי תורה, כאמרם זכרונם לברכה (מדרש תהלים ה) שאמרה תורה מפני מה בני עניים, והגם שימצא בן תורה שאין שבט עני עליו, אף על פי כן יתנהג במדת עני, כאמרם (אבות פ״ו) כך היא דרכה של תורה וגו׳. ״ואת עמלנו״ – על דרך אמרם (ברכות יז.) אשרי מי שעמלו בתורה וגו׳, ומה גם בדורות האחרונים שרב עמלה להוציא לאור משפט אחד והלכה אחת. ״ואת לחצנו״ – כי כל הנסמך לתורה רבו לוחציו ועיני כל אליו ישברו.

ואמרו ויוציאנו ה׳ ממצרים. זו הצלת יצר הרע וכחותיו המצרים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע, כאמרם זכרונם לברכה (קידושין ל:) שלולי שה׳ עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להנצל ממנו, דכתיב ״צופה רשע״ – זה יצר הרע – ״לצדיק להמיתו, ה׳ לא יעזבנו בידו״ (תהלים לז:לב).

ואמרו ביד חזקה וגו׳, רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה׳ וכו׳, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין ל:) אמר הקדוש ברוך הוא בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה, והוא אמרו ויוציאנו ה׳ וגו׳, ביד חזקה זו תורה שנתנה מימינו של הקדוש ברוך הוא דכתיב (דברים לג:ב) ״מימינו אש דת למו״, גם נתנה בגבורות מתוך האש.

ואמרו ובזרוע נטויה וגו׳, רמז לשלשה דברים שבאמצעותם נצול אדם מיצר הרע, כאמרם זכרונם לברכה (מנחות מג:) כל מי שיש לו תפלין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו לא במהרה הוא חוטא. כנגד תפלין בזרועו אמר ובזרוע נטויה שמצות תפלין בזרוע, ואמר ובמורא גדול כנגד תפלין של ראש. וכנגד ציצית אמר ובאותות כי מצות ציצית הוא סימן לנו שאנו עבדי הקדוש ברוך הוא, וכמו שפרשנו בפרשת ציצית (במדבר טו:לז), גם תקרא כן ברמז התכלת, שבו כמו שכתב רמב״ן (במדבר טו:לח) שרומז אל מדה הכוללת שנקרא אותות. וכנגד המזוזה אמר ובמופתים כמשמעה, גם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות מישראל, כאמרם בספר הזוהר (זוהר ח״ג רסה.) שכמה כתות הקלפות נרתעים בראותם שם שד״י על פתח בית ישראל.

עוד אפשר שכל הכתוב ירמז אל התורה שבה ינצל אדם מיצר הרע ומתאוות עולם הזה, ואמר חמשה ענינים כנגד חמשה חומשי תורה: ביד חזקה כנגד ספר בראשית, כי שם נאמר מעשה ידי יוצר אשר כוננו ידיו עולם ומלואו; ואמר ובזרוע נטויה כנגד ספר שמות, כי בו חשף את זרועו והראה גבורותיו במעשה מצרים ובים ובנתינת התורה; ואמר ובמורא גדול כנגד ויקרא, כי שם צוה מעשה [עבודת] המשכן ושכונת שכינתו וצוה על מורא המקום וקדש הבית בשני גדולי ישראל, ולזה יחס לספר זה מורא גדול; ואמר ובאותות כנגד ספר חומש הפקודים על שם (במדבר ב:ב) ״איש על דגלו באתת״; ואמר ובמופתים כנגד ספר דברים, כי בו דבר משה אל כל ישראל והוכיח במופתים על פחזותם ועל טוב ה׳ וחסדו עמהם, והוכיח כי לא שלם ה׳ להם כמעשיהם הרעים וגבר עליהם חסדו, גם בו נאמר מופתי הנביאים שבהם יצדיקו הנביא.

ואמרו ויביאנו אל המקום הזה מדבר על עולם העליון שהנשמה בו, והנה אין הנשמה מגעת לדבר כל הדברים האלה אלא אחר עליתה לעולם העליון שנקרא גן עדן של מעלה, אחר שכבר שבעה ימים בגן עדן שלמטה, ולזה כנגד עמידתה לפני ה׳ לדבר הדברים האלו אומר ויביאנו אל המקום הזה, כי עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע גדול, וכנגד גן עדן שלמטה שכבר זכה בו אמר ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, על דרך אמרו (שיר השירים ד:יא) ״דבש וחלב תחת לשונך״.

ואמרו ועתה הנה. פרוש אמרו ״ועתה״ לשון תשובה, ששב לפני ה׳ על פרטי דקדוקי המצוות, והגם שהכתוב מדבר במי שכבר זכה בגן עדן שלמטה, אף על פי כן כדי לזכות לגדר עליון ידקדקו עליו ביותר. והוא סוד המשפט שישפט ה׳ לעתיד לבא בעמק יהושפט (מדרש תהלים ח), שממנו פחד ורהב שמואל כשהעלתו בעלת אוב (חגיגה ד:).

ואמרו הנה הבאתי את ראשית וגו׳ אשר נתת לי. כמו שפרשתי למעלה במאמר ״אשר ה׳ אלהיך נותן לך״.

ואמרו והשתחוית לפני ה׳. בזה העיר רוח חיים בטובה המפלאה בעדות המפלג אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב ותשתחוה לפניו באין מסך מבדיל, אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מפלג כזה, והוא אמרו והשתחוית לפני ה׳ אלהיך שם תכיר הנפש אלהיה.

ואמר סמוך לזה ושמחת בכל הטוב, על דרך אמרו (תהלים קמה,ט) ״טוב ה׳״, ולהעירך על זה אמר ״בכל הטוב״, פרוש דבר הכולל כל הטוב, ואין זה אלא הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטוב, אשר נתן לך פרוש כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם.

ואמר לך, לשלול זולתו, לא מלאך ולא שרף יזכה לזה. גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות ה.): ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם:

ואמרו ולביתך. כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה שהיא רוח ונפש שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכלתו.

ואמרו והלוי. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו בזהר (חלק ב צד.) וזה לשונם: זכה יתיר יהבין ליה נשמתא וכו׳, זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מאור אצילות״ וכו׳ עד כאן. ולבחינה זו יקרא הכתוב לוי, לפי שמתלוה עם האדם מחדש.

ואמרו והגר. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר חלק ג רי״ז.) שאמרו כי כשיגיע ליד אדם מצוה מאותם מצוות שאינם נוהגות תמיד, אותם הנשמות שכבר נסתלקו מהעולם והם חסרי מצוה זו, באים וגרים עם העושה המצוה על זה הדרך, קרובים לשכר ורחוקים מן ההפסד, כאמור בארך בדברי המקבלים, וכנגד בחינה זו אמר והגר אשר בקרבך.

השקיפה ממעון וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו׳ מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדשה היה לו לומר על זה הדרך: ״השקיפה ממעון וגו׳ השמים״.

ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד, והוא כי האדון ברוך הוא הכין שתי השפעות למעלה: א׳ השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל. ושנים אלו יקראו להם רבותינו זכרונם לברכה (זוהר הקדוש) זווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זווג. ואמרו המקבלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות, שהוא מכרח לקיום העולמות. והוא אמרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קדש. וכבר גלו המקבלים (זוהר חלק ב׳ קכ״א.) מה בין הדרגת קדש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה, והמשכיל יבין. וכנגד השפעת חיות העולמות אמר ״מן השמים״, זה זווג למטה מהראשון. ואמר כנגד מאמר ״השקיפה״ – ״וברך את עמך״, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (מעשר שני פרק ה׳ משנה י״ג) בבנים ובנות. וזה יצדיק פרושנו שעל זווג הנשמות הוא אומר. וכנגד מאמר ״מן השמים״ אמר ״ואת האדמה״ שהיא ברכת המזון, ונכון.

היום הזה וגו׳. וכי היום הוא מצוה, והלא כבר צוה בהר סיני? ורש״י זכרונו לברכה פרש: בכל יום יהיו בעיניך חדשים. ונראה שכונת הכתוב היא על זה הדרך, לפי שכל התורה צוה אותה ה׳ בהר סיני, בין דברים שיש בהם קום עשה באותו זמן בין דברים שאינם בקום עשה אלא לאחר זמן, כאותם האמורים בפרשה זאת – בכורים ומעשרות שאינם נוהגים אלא בארץ, וצוה ה׳ אותם הגם שלא היה זמנם, מטעם כדי ללמד אותם ולקבל שכר על קבלתם. ואמר להם משה כי הן היום מצוה אותם לעשות החקים האלה שהם בכורים ומעשרות, שעד היום נצטוו ללמד דיניהם לבד, והיום הזה מצוה אותם לעשות כי הגיעו לארץ. ותבת ״היום״ לאו דוקא, אלא זכר זמן המוכן בשם ״היום הזה״.

את ה׳ האמרת היום להיות וגו׳. אמרו היום יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (כתובות קי:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, עד כאן, והוא אמרו את ה׳ האמרת היום דוקא, פרוש כיון שהיו בארץ המקדשת, והגם שעדין היו בארץ סיחון ועוג, עם כל זה כבר כתבנו שהיא מקדשת כיון שנכבשה כבוש רבים על פי נביא, וכמו שהוכחנו בפרשת מטות (במדבר לב:ג), ומעתה אין מקומה נחשב חוצה לארץ. ולזה האמירו ה׳ להיות להם לאלהים, והוא אמרו ״להיות לך לאלהים״.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר חלק א׳ ק״ח:) ששאר הארצות נמסרו ביד שרי מעלה, מה שאין כן ארץ ישראל אין עליה שופט מבלעדי ה׳, והוא אמרו את ה׳ האמרת היום בכניסתך לארץ להיות לך לאלהים, על דרך אמרו (תהלים י״ז:ב) ״מלפניך משפטי יצא״, ולא יבא משפטינו לפני שר ושופט.

עוד נתכון לומר כי יאמירו ה׳, הגם כי יביאם במשפט לתת לאיש כדרכיו וכמעשיו הרעים, והוא אמרו את ה׳ האמרת וגו׳ להיות לך לאלהים, וידוע כי אלהים הוא מדת הדין, אף על פי כן יאמיר ה׳ ויברך על הרעה מעין הטובה.

וללכת בדרכיו, פרוש, הגם שלא צוה ה׳ ללכת בהם, אף על פי כן כשיכירו בהם שהם דרכי ה׳, כל אשר הוא עושה יעשו כן בני ישראל, כגון בקור חולים, קבורת מתים וכדומה, שמצינו לה׳ עושה אותם – ילכו גם הם בדרכיו. חקיו הם מצוות שאין בהם טעם, מצותיו הם מצוות שהשכל גם כן מסכים עליהם, משפטיו הם דינים שמסר לשפוט בין איש ובין רעהו, ולשמע בקולו זה תלמוד תורה. ודקדק לומר ״בקולו״ על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה פרק י״ד) וזה לשונם: מנין לשומע מפי קטן וכו׳ כשומע מפי הגבורה, דכתיב (דברים ט״ו, ה׳) ״אם שמוע תשמע בקול ה׳ אלהיך״. וטעם שצוה על עסק התורה באחרונה, להעיר שהגם שהשיג אדם לדעת כל האמור וקימו, אף על פי כן לא יאמר: ״מה לי ללמד תורה? אם לדעת מה יעשה ישראל – הנה ידעתי וקימתי כל דברי ה׳!״, אלא אף על פי כן חיב הכתוב תלמוד תורה. והוא אמרו אחר כל מה שחיב לעשות ״ולשמע בקולו״, כי מצות תלמוד תורה היא מצוה בפני עצמה שאין זמן לפטר ממנה עד יום מותו, דכתיב (במדבר י״ט, י״ד) ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״.

וה׳ האמירך וגו׳. אמרו להיות לו לעם סגלה, שהגם שתבא אמה אחרת ותיטיב מעשיה ותשתדל להדבק בשכינה – לא ישיגו מדרגת ישראל, ובחינה זו תקרא סגלה וזו היא גדלתם. ואמרו כאשר דבר לך, במעשה הר סיני דכתיב (שמות יט:ה) ״והייתם לי סגלה מכל העמים״:

או ירצה שהגם שיהיה זמן שיכעיסו ישראל את הבורא, אף על פי כן לא ימיר אותם באמה אחרת. ואמרו כאשר דבר, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות ז.) בפסוק (שמות לג:טז) ״ונפלינו אני ועמך״, שבקש משה מה׳ שלא ישרה שכינתו על האמות, ופרשנוהו במקומו (חפץ ה׳) שהכונה היא הגם שתכשיר מעשיה אמה מאמות וישראל עוברי רצונו, והסכים ה׳ ודבר לעשות כדברי משה.

ולשמר כל מצותיו. יש להעיר בדבר, הלא דבר זה הוא מתנאי הכבוד שרשם במעשה ישראל לה׳ כמו שכתוב בפסוק ״את ה׳ האמרת״, ומה מקום להזכירו בדברים שמה׳ לישראל?

ואולי כי תפארת ישראל היא מה שהעלה ורומם אותם בתת להם כל המצוות, מה שלא עשה כן לראשונים, שהגם שנתן מצותיו יתברך לאדם ולנח ולהאבות, לא נתן אלא שנים שלשה גרגרים, אבל לישראל נתן שמירת כל מצותיו יתברך. ויש לך לדעת כי כל המצוות אינם אלא שמירה מהתעוב ומלכלוך הנפש, ובהשלמת שמירת המצוות יהיה האדם שלם מכל מום ומכל לכלוך.

ב׳) ירצה כי ה׳ יחזק זרועות לשמר כל המצוות, כי לא הכל זוכים לדבר זה, הגם שיחפצו לשמר לא יזדמן לידם, ואם יזדמן לא תשיג ידם, ואם תשיג לחלק מהמצוות לא תשיג לכל המצוות, ואמר כאן כי ה׳ האמירם לשמר כל מצוותיו.

ג׳) ירצה על דרך אמרו (קהלת ח:ה) ״שומר מצוה לא ידע דבר רע״, ואמרו זכרונם לברכה (פסחים ח:) שלוחי מצוה אינם נזוקין, והוא מאמר הכתוב כאן ולשמר, פרוש, ה׳ ישמר כל מצותיו לבל יצא מהם דבר תקלה.

ד׳( ירצה להעירם בדבר שלא השיגו משה עצמו עליו השלום, הגם היותו בכלל עם סגלה, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה יד.) בענין תפלת משה לכנס לארץ: וכי לאכול מפירותיה וגו׳? אלא אמר משה: יש הרבה מצוות שתלויות בארץ וכו׳, עד כאן. והוא מה שנתכון לומר להם: ראו מעלתכם שה׳ האמיר אתכם וגו׳ ולשמר כל מצוותיו, ולזה דקדק לומר האמירך היום, פרוש, בזמן זה שאתם באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצוות, וזו מעלה שלא השיגה אפילו משה.

והנה תמצא שש מעלות בפסוק את ה׳ האמרת: א׳ – להיות לך לאלהים, ב׳ – ללכת בדרכיו, ג׳ – לשמר חקיו, ד׳ – ומצוותיו, ה׳ – ומשפטיו, ו׳ – ולשמע בקולו. כנגדם אמר ה׳ שש מעלות לכנסת ישראל: א׳ – להיות לו לעם סגלה, זה כנגד להיות לך לאלהים, ב׳ – ולשמר כל מצוותיו, זה כנגד ללכת בדרכיו, ג׳, ד׳ וה׳ – ולתתך עליון וגו׳ לתהלה ולשם ולתפארת, הם כנגד שמירת חקיו ומצוותיו ומשפטיו, ו׳ – ולהיותך עם קדוש לה׳, זה כנגד ולשמע בקולו, כי על ידי עסק התורה יתיחס להם שם זה של קדוש. ואמרו כאשר דבר, דכתיב (שמות יט:ו): ״ואתם תהיו לי וגו׳ וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל״.