דברים כו, ג

אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך, כמו שהוא:

ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה:

הגדתי היום. פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים:

וְתֵיתֵי לְוָת כַּהֲנָא דִי יְהֵי בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וְתֵימַר לֵהּ חַוֵיתִי יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי עַלִית לְאַרְעָא דִי קַיִים יְיָ לַאֲבָהָתָנָא לְמִתַּן לָנָא

וּתְעַטְרוּן בְּסַלַיָא וְצִינַיָא וּפֵיפוּרַיָא וְתֵיעֲלוּן לְוַת כַּהֲנָא דִי יֶהֱוֵי מְמַנֵי לְכַהֵן רַב בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן וְתֵימְרוּן לֵיהּ אוֹדִינָן יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרוּם עָלֵינָן לְאַרְעָא דְקַיֵים יְיָ לְאַבְהָתָן לְמִתַּן לָנָא

וְתֵיתֵי לְוַת כַּהֲנָא דִי יֶהֱוֵי מְמַנָא כהֵן רַב בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן וְתֵמְרוּן לֵיהּ אוֹדִינָן וְשַׁבְּחִינָן יוֹמָא הָדֵין קֳדָם יְיָ אֱלָהָא אֲרוּם עָלֵינָן לְאַרְעָא דְקַיֵים מֵימְרָא דַיְיָ לְאַבְהָתָן לְמִתַּן לָן:

וטעם אל הכהן אשר יהיה בימים ההם אל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו ורש"י כתב (רש"י על דברים כ״ו:ג׳) אין לך אלא כהן שיהיה בימיך כמות שהוא ולא הבינותי זה כי בענין הזקן ראוי לומר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים י״ז:ט׳) אע"פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו יפתח בדורו כשמואל בדורו אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו וכן ראיתי בספרי (תבוא ג) ובאת אל הכהן אשר יהיה זו היא שר' יוסי הגלילי אומר וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו' ונראה שהם ידרשו בזה שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקרבנות כשרין כמו שמוזכר בפרק האחרון של קידושין (סו) ויכנס בו עוד שאם היה קרוב ונתרחק כשר וזה לענין הזקן שאינו נדון על פי קרוב ואינו ענין בבכורים:

הגדתי היום בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לשם אלהיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו והנה השם מקיים דבריו ואני מודה ומשבח לשמו וטעם הגדתי כמו ספרתי וכן ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות יט ט) ספור או יהיה פירושו הגדתי לך הכהן ולכל העומדים האלה וההגדה הזו היא לה' אלהיך כלומר לשמו כי באתי אל הארץ אשר נשבע לאבותינו כי הוא הביאני אליו לעבדו בארץ:

וטעם בימים ההם. שזה חיוב כל זמן ששם כהן גדול:

הגדתי. הטעם כדי שישמעו הקטנים או הוא כדמות הודיה שהשם השלים שבועתו והעד הפרי:

אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. אע"פ שלא יהיה גדול בחכמה לא תחדל מלדבר עמו בכבוד באמרך ה' אלהיך אע"פ שזה לא יאמר זולתי לאנשי השם כמו למלכים ולנביאים מכל מקום בהיותך מביא אליו את הבכורים כמביא דורון לאל יתעלה שהוא בעל הקרקע ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד:

הגדתי היום. הודעתי לכל מתוך מעשי אלה כמו כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים:

כי באתי אל הארץ. שבאתי מארץ אחרת אל זאת הארץ:

אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. כאמרו ונתתי לך ולזרעך אחריך וכו'. ולפיכך אני הגר שבאתי אל הארץ לתושב בכח מתנתו הבאתי הבכורים הראוים לנותן קרקע במתנה או באריסות:

הגדתי היום לה' אלהיך. היה ראוי שיאמר לה' אלהינו ושלא יוציא עצמו מכלל אמונת האלהות, אבל אילו אמר כן לא היתה אמונתו מתבררת אצלנו ולא היינו יודעים כוונתו למי הוא קורא ה', ומי הוא שמקבל עליו אלהותו, אבל עתה בבואו לפני הכהן (הגדול) שהוא מיוחד לעבודת אלהי ישראל וידע אותו, כשהוא אומר לה' אלהיך נסתלק הספק מאצלנו ונתברר אמונתו הטובה, כי הוא מעיד על עצמו כי אלהי הכהן הוא אלהיו שבשבילו בא אל הארץ.

ויתכן שיהיה לשון הגדתי מענין המשכה, מלשון (תהילים נ״א:י״ז-י״ח) ופי יגיד תהלתך, כי המתפלל ממשיך הכח, וכתיב (דברים י׳:כ״א) הוא תהלתך והוא אלהיך, והבא אל הארץ הקדושה הוא ממשיך הכח שכנגדה אין צריך לומר הכהן על ידי הקרבנות שמקריב שם, ולכך הזכיר שם לה' אלהיך כמנהג משנה תורה.

אשר יהיה בימים ההם ואין לך להשהות בכוריך עד שיהיה שם אחד מקרוביך ליתנם לו.

הגדתי היום מודה אני לפניך כי באתי אל הארץ כמו שנשבע ועמד באמונתו ונטלת בה חלקי ועכשיו אני מביא לו דורון מפירותיה להזכיר שהוא נתנה לנו.

הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו בזאת הפרשה יש ספקות: הספק הא' מה זה שצוה הקב"ה שיאמר המביא ביכורים הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ הקב"ה גם יושבי ירושלם רואים שמביא ביכורים מארץ ישראל ושבאנו אל הארץ ומה צורך שיאמר כן: הספק הב' שהוא התחיל לדבר ואיך אמר וענית ור"א אמר שהוא כמו ויען איוב והוא דוחק: הספק הב' ארמי אובד אבי וירד מצרימה מה ענין זה לכאן וגם כל ענין מצרים מה צורך לאומרו כאן יספיק שיאמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וגו': הספק הד' שאמר ארמי אובד אבי ותרגם אונקלוס בעא לאובדא ית אבא מדוע לא אמר עשו אובד אבי שנאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי: הספק הה' אחר שאמר ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך מה זה שאמר והנחתו לפני ה' אלהיך שאין מקום להנחה הזאת שכבר מונח לפני ה'. והיתר אלו הספקות הוא בשנקדים שהקב"ה רצה להשלימנו בשלימיות עם הביכורים והשלימות הוא שנהיה אנשים טובים וצדיקים עם ה' אנשים טובים נהיה בשני דברים האחד שיהיה שלם כל אחד בעצמו והוא שלא יהיה גרגרן שמי שהוא גרגרן רעות רבות ימשכו ממנו עניות ושימות בלא עתו שנאמר רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט השני שיהיה טוב עם אנשים והיתד שהכל תלוי בו שלא יהיה לו גאוה שממנה ימשך לזלזל בכבוד הבריות ושנאת הבריות ורבות רעות וצרות מאת האנשים ואלו השלימיות יבואו מצד הביכורים הראשונה שלא יהיה גרגרן שהתאנה הראשונה שרואה שביכרה בכרמו מתאוה לה מאד אחר שנה שלא אכלה וכן האשכול הראשון והוא חייב לכרוך עליה גמי ולומר הרי זו ביכורים ובזה יכנע לבבו הערל ולא יהיה זולל וסובא וכן מצד הביכורים לא יהיה לו גאוה וזה הוא שאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וידוע שיבא אל הכהן אשר יהיה בימים ההם אבל הכוונה שאפילו יהיה הכהן חדל אישים והמביא ביכורים יהיה שר וגדול יבוא לפניו וכן אמרו ז"ל שאפילו המלך יטול הסל על כתפו מהר הבית עד העזרה ויתודה לפניו הגדתי היום הנה בזה יהיה ענו ושפל רוח וטוב עם אנשים גם ימשך מזה שיהיה טוב לשמים ולשיהיה טוב לשמים צריך תיקון העבר והעתיד אם העבר שהמרגלים היו מינים ואפיקורסים שכחשו בה' ויאמרו שלא היה לו יכולת להביאם לארץ ישראל שאמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו וכנגד הקב"ה דברו כן שאם חשבו שהקב"ה יכול לא היו אומרים לא נוכל לעלות אל העם שאם הם לא יוכלו הקב"ה יכול והמביאים הביכורים היו מודים ביכולת השי"ת ושהקב"ה הביא אותנו אל הארץ אשר נשבע לאבותינו הרי תיקון העבר ולזה אמרו הגדתי היום לה' כי באתי אל הארץ וה' נתנה לנו ואם תיקון העתיד הוא שלא יחטאו והוא בשיזכרו בזמן טובתם כל הרע והעוני שהיה להם ולא ישכחוהו שנאמר פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וז"ש ואמרת לפני ה' ארמי אובד אבי כלומר איני חושב שהארץ שממנה הוצאתי אלו הביכורים שירשתיה מאבותי שיעקב אבינו איש נאבד ועני היה וקראו ארמי ליעקב לפי שגר בארם ואובד הוא כמו תנו שכר לאובד ואיני אומר שירשנוה מאבותינו אלא וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב ועל כל זה וירעו אותנו המצרים ויענונו ואבינו לא נתנה לו הקב"ה וגם הוא לא לקחה בחרב וכידון אלא הקב"ה הוציאנו ממצרים ביד חזקה ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה הנה בזמן הטובה וההשפעה זוכר ימי הרעה שעברו עליו ובזה לא יחטא. ובזה הותרו כל הספקות וגם קושיית וענית שהוא לשון תשובה שלפי שהיהודי היה מביא סלו על כתפו ובא עיף ויגע ובזיעת אפים שנראה בעיניו שעשה דבר גדול ולפי האמת היה דבר גדול לפיכך יבא הכהן ויחטוף הסל מיד בעל הבית לומר אתה חושב שהכרם שלך הכרם של הקב"ה הוא ולזה לא אמר ונתן לכהן הטנא אלא ולקח הכהן כאלו נוטלו בזרוע ולזה משיב האיש ההוא ואומר והלא אני איני כופר בזה גם אני מודה לך שהכל מידו ומידו נתנו לו שאמת הוא שלא ירשתיה מאבותי שאבי איש נאבד היה וירד מצרימה וזהו וענית שהוא תשובה לחטיפת הכהן הטנא. ובזה הותר ג"כ הספק הה' שאמר והניחו והנחתו שאמר והניחו הכהן כמי שמניח דבר שהוא שלו ואח"כ יחזור ישראל לקחת אותו ולהניחו כאז"ל מגיד שנוטלו אחר הנחת כהן ואוחזו בידו עד שקורא וחוזר ומניף לומר זה הסל שאני מניח אינו שלי אלא שלך הוא והרי לקחו הכהן כמי שנוטל שלו ואני חוזר ליטול אותו ולהניחו לרמוז ממך הכל ומידך נתננו לך כל מה שאנו נותנים לשי"ת שלו הוא נתנו לנו ואנו חוזרים לתתו לו והותרו כל הספקות:

נשבע וגו׳ לתת לנו. למעט הגר שאינו קורא (בכורים א,ד), ולא מעטו אלא בקריאה ולא בהבאה.

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. לפי שארז"ל (כתובות קה:) וכי אלישע אוכל ביכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים, ומדתלה דורון של ת"ח בבכורים סד"א שלא יתנו הביכורים כ"א לכהן ת"ח שיהיה באותו משמר ואם אין בו ת"ח סד"א שימתין עד שיבא משמר של איזו כהן ת"ח, ת"ל אשר יהיה בימים ההם ובזה נסתלקו דברי הרמב"ן שכתב ולא הבינותי זה כו'. ואמרת אליו הגדתי, כבר בהבאה זו אע"פ שאין שם אומר ודברים ע"ד שנאמר (תהלים יט ב–ד) ומעשה ידיו מגיד הרקיע וגו', אין אומר ואין דברים וגו'. כך הבאה זו מגידה ומעידה עלי כי באתי אל הארץ לא בצדקתי כי אם משמרו את השבועה אשר נשבע ה' לאבותינו.

ולפי שהוידוי הוא מזבח כפרה, לכך ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' לומר הנה סר עונך וחטאתך תכופר, ואחר הכפרה וענית ואמרת, בקול רם לא כמו הוידוי שהיה בלחש כי חציף הוא מאן דמפרט חטאיה ברבים אבל דבר זה יכול לומר בקול רם להסיר הפשע מזרע יעקב ולתלותו במקולקל בזרע האם שהיתה מארמי ואומר ארמי אובד אבי, לא הזכיר את לבן בשמו אלא לומר שלפי שהיה מן ארם על כן נהג מנהג מקומו וממנו נמשכה מדה רעה זו האמורה בפסוק וירשת וישבת בה לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז כדמסיק בב"ר (פר' לט ח) אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור וראה בני אדם אוכלין ושותין ופוחזים אמר הלואי לא יהי חלקי בארץ הזאת כו', ולפי שמשם לקח יצחק את רבקה, ויעקב את נשיו, משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז ועי"ז קפצה עליו רוגזו של יוסף, ועי"ז נתגלגל הדבר שירדו מצרימה ושם היו גרים ובאו בכור הברזל למרק אותו עון וזה"ש ארמי אובד אבי וירד מצרימה. והזכיר זה דרך התנצלות על מה שנאשמו באומרו וירשת וישבת בה כאמור לומר שמעון זה נשאר רושם קצת לדורות, לכך אמר אובד אבי. אובד לשון הוה לומר שנשאר רושם זה גם לדורות.

אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. פרש״י אין לך אלא כהן שבימיך. ותמה ע״ז הרמב״ן ז״ל מה זה שייך מצות בכורים לחשיבות הכה״ג. ונראה לבאר עפ״י לשון הכתוב דבסמוך הגדתי היום לה׳ אלהיך. ולשון אלהיך אינו מדויק. והרי אלהינו מיבעי. אלא ע״כ הכונה באשר בזכות בכורים באה ברכה בשפע. וכדאי׳ בתנחומא פ׳ תבוא דמש״ה הזהיר הכתוב על הבאת בכורים משבעת המינים. כדי שיתברך שבעת המינים. ודומה לקרבן שמרבה ברכה כמו שביארנו בכ״מ. אמנם הקרבן בא לריח ניחוח על המזבח. משא״כ בכורים הבא לכהנים וממון בעלים הן. ומכ״מ ה״ז דומה לקרבן. באשר המה ת״ח נהנים מפירותיו. ואכילתם דומה לאכילת מזבח. והיינו שאמרו חז״ל כל המביא דורון לת״ח כאלו הקריב בכורים. והיינו לשון האיש הגדתי היום לה׳ אלהיך. שבזכותך ובהשגחת ה׳ עליך לטובה. זכיתי לבוא אל הארץ וגו׳. בשביל זה כתיב אשר יהיה בימים ההם. לא תאמר דרק זכות כהן שהוא צדיק כמו אהרן ואלעזר. מועיל לברכה. משא״כ כהן שאינו צדיק גדול. ע״כ כתיב בימים ההם. שהצדיק לפי הדור:

הגדתי היום. בזה שהבאתי הבכורים. הגדתי שאני מכיר הדבר כי באתי אל הארץ וגו׳:

[ג] ובאת אל הכהן. בספרי אין לך אלא כהן שהוא בימיך וכה"א אל תאמר מה היה שהימים הראשונים וגו' (עיין בת"א), יש מפרשים כוונת הספרי משום שנאמר להלן הגדתי היום לה' אלהיך, שמיחד שמו של הקב"ה על הכהן שלא יתכן רק ליחידי סגולה, שלא יעלה על דעתו שהכהן אין ראוי לזה, משו"ה אמר שאין לך אלא כהן שבימיך, ולפי מה שנפרש שמאמר הגדתי וגו' שאומר לפני הכהן הוא להצטדק לפניו שאינו כפוי טובה ומבין כוונת מצות הביכורים בא לומר שלא יעלה בדעתך שאם אינו חשוב כ"כ מה לך להצטדק בעיניו ואינו לכבוד לך שתודיעהו שידעת כוונת הביכורים לזה אמר בספרי אין לך וכו':

ואמרת אליו. האמירה הקצרה הזאת הוא מאמר אל הכהן קודם הנחת הביכורים ע"י הכהן, והאמירה הארוכה שאחר ההנחה היא אמירה לפני ה'. ומה שצוה להקדים אמירה להכהן קודם מלפני ה', מפני שבמאמרו אל הכהן יאמר ענין הבאת הביכורים שאם לא ידע המביא כוונת המצוה יהיה ענין הבאתה בלתי משובח ונראה ככפוי טובה, שעל החסד הגדול שעשה ה' לכלל האומה והחסד הפרטי שעשה להמביא אשר נתן לו נחלה אדמת זבת חלב ודבש מביא דורון לבית ה' מעט פרי אדמה, וגם האמירה לפני ה' לא תהיה מובנת כי אחרי שאמר ארץ זבת חלב ודבש משבח א"ע באמרו ועתה הנה הבאתי וגו' מפרי האדמה. מה נחשבו פרי האדמה בארץ זבת חלב ודבש, לכן יקדים לומר כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שנתן ה' להם את הארץ במתנה משמרו את השבועה שנשבע להאבות, והביכורים הוא לעדות שהארץ היא לה', והוא נתן להם בתורת אריסות ולכן יביא הביכורים לבית ה' כחוק האריסים להביא לבעל השדה מראשית תבואתה, וזהו שאמרו בספרי ואמרת אליו שאינך כפוי טובה פי' למה יאמר מאמרו אל הכהן קודם מאל ה' בכדי שיבין הכהן שיודע טעם המצוה שאינו מנחה ודורון על חסדי ה' רק לפרסם אשר נתינת הארץ מה' במתנה היא לנו. וזה שיאמר:

הגדתי היום לה' אלהיך. אף שעדין לא אמר לפני ה', אבל לשון הגדה יבוא גם במקום שאין אמר ודברים רק פרסום ע"י מעשה כמו השמים מספרים וגו' ומעשה ידיו מגיד וגו' אין אמר ואין דברים, וכן (ש"א כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה, ורצונו על פרסום המעשה, וכן (ש"ב יט ז') כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, והיה רק הגדה ע"י מעשה, וכן כאן הגדתי היום לה', ע"י הבאת הביכורים, כידוע שהיתה הבאתה בכבוד ושמחה והכל היו יודעים שאין ראוי זה בשביל המעט פירות, ועוד למה לו לישא ממרחק הלא שוקי ירושלים מלאים מפירות ובנקל יוכל להביא משם מנחה ודורון אלא הכל לפרסם כי הארץ היא במתנה מה' ונתן להם שיהיו רק כאריסים בעבודת האדמה ולזה יביאו הביכורים עוד שם בספרי הגדתי היום פעם אחת קורא ואינו קורא שני פעמים בשנה פי' שמלת היום מיותר:

כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו. בספרי פרט לגרים ועבדים, לתת לנו פרט לנשים, פי' על מי מוטל להגיד ולפרסם שהיא במתנה מה' למי שנטלו חלק בארץ, וגם איך יאמר דבר שקר לפני ה':

ו דאל"כ למאי צריך לומר הכי וכי קודם לכן לא ידע הקב"ה כל זאת שבא אל הארץ. כפוי הוא מלשון הכפישני באפר:

ז פי' אם היו לו פירות יותר ממין אחד ומין אחד ממהר להתברר יותר מהשני והוא הביא המין המתבכר לירושלים וקורא ואח"כ כשנתבכר המין השני מביאו ג"כ א"ל לקרוא פעם שנית והוכחתו מדכתיב היום דמשמע מיעוטא דאל"כ היום ל"ל:

ובאת אל הכהן אשר יהיה וגו' עד כי תכלה לעשר וגו'. לפי שהיו הכהנים חלוקים במשמרות וכל אחד מהם היה משמש במשמרתו. צוה השם יתברך שלא יהיה הרשות ביד מביא הבכורים לתתם לכהן שירצה להיותו אוהבו ומכירו. אבל שיתנם לכהן שיעבוד היום ההוא באותו משמר כי חוקו הוא. וחשבו המפרשים שהיו כאן שתי הגדות. ושתי הנחות. ושתי תנופות. ושבראשונה זכר ההגדה הראשונה שיגיד. שנאמר ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך וגו'. ושמיד תעשה ההנפה הראשונה ועליה אמר ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ושאחר כן יחזור הבעל לקחת הטנא מאצל המזבח. ויגיד ההגדה השנית שנאמר וענית ואמרת וגו'. ועליה תהיה ההנחה השנית כמו שאמר והניחו לפני מזבח ה' אלהיך וגו'. וכבר זכרתי בספקות שאין בהגדה הראשונה הזאת דבר שיהיה בו ממש כי אם שבא אל הארץ שהוא דבר מוחש בעצמו. ולא ידעתי למה לא היתה ההגדה כלה אחת ויצטרך לחלקה לחלקים. גם אם הכהן הניח הסל לפני מזבח ה' איך חזר הבעל ללקחו כי הוא לא יכנס למקום המזבח האם הכהן יתנהו אליו וזה לא נזכר בכתוב. או אם בא אליו הסל מעצמו. ומה הצורך בשתי הנפות האלה. ולכן אחשוב על דרך פשט שלא היה כאן כי אם הגדה אחת על המזבח. ושלא חזר הבעל ללקחו משם. ופי' הכתובים ואמתתם כך הוא. שהבעל בבואו עם הבכורים למקדש ובא אל הכהן וידבר עמו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ ואין זו הגדה להשם יתברך. כי הנה בהגדה האמתית אמר וענית ואמרת לפני ה' אלהיך לפי שהיתה ההגדה לגבוה. אמנם הדבור הראשון הגדתי היום לא היה לפני ה'. אבל היה מאמר נאמר לכהן וזהו אמרו ואמרת אליו. והיה ענין מאמרו לכהן שלא יחשב בבואו עם הבכורים אצלו שהבכורים מנחה שלוחה אליו. או היא חק לכהנים מאת העם לאכול בכורי פירותיהם כי אינו כן. אבל ביאתו שמה עם הבכורים היא להודות לשם יתברך ולהגיד חסדו לפניו. וזה בעבור שהביאו לארץ שנשבע לאבותיו כי כמו שהאנשים העובדים בשדה אחד מביאים לאדון השדה חקו להוראת אדנותו מידי שנה בשנה. כן יעשה הוא בהבאתו בהגדתו זאת אשר יעשה להשם יתברך בעבור שבא אל הארץ והנה יקרא הודוי הזה הגדה למה שבא מהספור וההגדה בו כמו שיתבאר. והנה אם כן אמרו הגדתי היום לה' אלהיך אין ענינו כי אם להודיע לכהן שהיה רוצה להגיד לפני ה' וההגדה היא מה שיזכור לפנים ארמי אובד אבי וגו'. ותהיה מלת הגדתי עבר במקום עתיד כמו (ישעיהו ה׳:י״ג) לכן גלה עמי מבלי דעת לכן הרחיבה שאול נפשה. וכן בצר הרחבת לי שהוא כמו תרחיב. ורבים כמוהם. ושאמרו כי באתי אל הארץ אינו עצם ההגדה. להודיע שבא שמה אבל הוא סבתה. שבא להגיד לה' בעבור שבא אל הארץ. והנה זכר הכתוב שהכהן כשישמע זה וידע כונתו. יקח מידו הטנא עם הבכורים ויניחהו לפני מזבח ה' להורות שהובא אליו ולפניו נקרב. והוא צוה שהבעל יענה ויאמר ארמי אובד אבי וגו' ויתר דברי ההגדה. והענייה היא רמז אל השיר שיאמר זה בקול רם ודרך שיר ובסוף ההגדה אמר והנחתו לפני ה' אלהיך. ואין זו הנחה שנית אבל הוא צווי לבעל שיעזוב שם הטנא עם הבכורים לפני מזבח ה' ולא יחוש עוד ממנו כי הכהן יקחנו משם אח"כ כי זה ממתנו' הכהונה. וענין והנחתו הוא מלשון עזיבה כמו (פ' וישב) ותנח בגדו אצלה שהוא נרדף לויעזוב בגדו אצלי. ואמר אחרי שתשלים ההגדה כאמור תעזוב את הטנא לפני ה' ותשתחוה נגד קדשי הקדשים והלכת ושמחת בכל הטוב. ר"ל שישמח בירושלים באכילת שלמים והמעשר שני שהיו מביא בה הוא וביתו והלוי והגר. ומה שאמר בספרי שטעונין הנפה שתי פעמים אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה. אינו סותר למה שפירשתי בכתובים כי עם היות ההגדה וההנחה כן הנה הכהן יניף הטנא שתי פעמים. האחת כשיקבלהו מיד הבעל להניחו אצל המזבח. והשנית כשיסיים הבעל הגדתו וישתחוה ללכת אז הכהן יקח הטנא ויניחהו לפני הש"י ויקחהו אליו. זהו הנראה אמת בכתובים. והותר הספק השני:

ודברי ההגדה הם ארמי אובד אבי וירד מצרימה ופי' חז"ל (דברים כ"ו ה') ידוע שלבן בקש לעקור את הכל. ור"א פי' ארמי על יעקב שבהיותו בארם היה עני ואובד מבלי לבוש. ולשניהם יקשה מה ענין ארם עם ירידת מצרים. ונ"ל לפרש הכתובים על דרך שניהם כן. שהיתה כונת המגיד שהאדמה אשר הם יושבים עליה לא ירשו אותה מאבותיהם ולא גם כן בחרבם ירשו ארץ. כי אם בחסד אלהים ורחמיו. ולכן אמרו שיעקב אביהם שהיא הסבה הקרובה אליה' משאר האבות וגם סבה מיוחדת לאומה שלא השתתף בה זולתה בהיותו בבחרותו כאדם עני ואובד היה מבלי נכסים לא מטלטלי ולא מקרקעי. או שלבן הארמי במקום אשר היה לו לעזרו להיותו אחי אמו הוא היה בעוכריו וחשב לעקרו מן העולם כשרדף אחריו וגם יעקב בזקנותו כשירד מצרימה עם בניו לא היה שם שוטר ומושל כי אם גר ואורח נטה ללון. ואף כי בניו וזרעו היו שם לגוי גדול עצום ורב. לא משלו בארץ מפני רבויים גם לא נתעשרו שמה. אבל היה בהפך שעם כל רבויים היו תמיד מעונים מהמצרים ומשועבדי' וזהו וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ר"ל שעשו להם שלשה מינים מהרעו'. האחד שצוו (פ' שמות) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. וזו היה רעה גדולה מגעת לגופים ולנפשות ועליה נאמר וירעו אותנו המצרים. השני הוא אמרו ויענונו והיה זה בבנותם ערי מסכנות לפרעה כי מלאכת הבונים הנה הוא ענוי גדול. והשלישי הוא אמרו ויתנו עלינו עבודה קשה שכל המצריים היו משעבדים בהם לצרכם מזולת עבודת המלך. וכמו שפי' הרמב"ן על ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. הנה א"כ לא הועיל להם השתדלות יעקב אביה' לא בהליכתו לארם גם לא בירידתו למצרי'. אבל מה שעמדה להם היא צעקתם אל ה' אלהי אבותם. וישמע קולם ברחמיו וברוב חסדיו. וזהו וישמע את קולינו שלהיותו ה' מלא רחמים רחם עליה'. וירא את ענים שהיא עבודת המלך כמו שזכרתי. ואת עמלם שהם הבנים כדעת המדרש. ואת לחצם שהיו המצריי' כלל העם לוחצים אותם. ויוציאם ממצרי' ביד חזקה כלומר בגבורה באומץ נמרץ או שכיון ביד חזקה למכת בכורות שנקראת כן ובזרוע נטויה. זרוע הנטויה הוא שלא נסתפק יתברך עם כל מה שהענישם במצרי' כי גם היה מדין ידו הנטויה לעשות להם עוד כמו שעשה על הים. ועל דרך זה אמר הנבי' (ישעי' ט) בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ונא' (דה"א כ"א) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלי'. לפי שהמיעד לעשות עוד רעה והזק מלבד מה שכבר עשה. הנה זה יאמר עליו שידו נטוי' וכן הית' ידו של הקב"ה נטוי' בצאת' ממצרי' על מה שיעשה עוד עליהם בתוך הים. ואמר ובמורא גדול כנגד המצריי' שהיו יראים מאד מענשי השם יתברך. ויותר נכון אצלי לפרשו על ישראל שהיו במורא גדול בהיותם על הים. כמו שאמר (פ' בשלח) ויצעקו בני ישראל אל ה'. וכלל הענין באמרו באותות ובמופתי' שהאתות הם אשר עשה במצרי' והמופתי' הם אשר עשה על הים. וזכר שמלבד הנקמה שעשה מאויביה' לעיניה' ויציאתם מעבדות לחירות. עוד נתן להם שלמות אלהי עליון והוא ירושת הארץ ובפרט בית המקדש שהוא עקר הכונה ומקור השלמות כלו. ולכן למעלתו זכרו ראשונה באמרו ויביאנו אל המקום הזה שהוא בית האלהי' ויתן לנו את הארץ הזאת רוצה לומר ארץ לא להם. ועוד השגיח בה שתמיד עיניו בה באופן שהיא תמיד ארץ זבת חלב ודבש. ומפני הטובות והחסדים האלה אשר הגדיל ה' לעשות עמנו. הבאתי אני המגיד עתה את ראשית פרי האדמה וכמו אדם העובד בשדה אחר שיביא לבעל חקו. רוצה לומר חק השדה מידי שנה בשנה להורות על ההכנעה לפניו ולהורות על אדנותו בארץ ובתבואה ההיא. ויהיה אמרו אשר נתת לי ה' חוזר לאדמה ולפרי שהכל מאתו כי הוא נתן להם את האדמה ולא ירשוה מאבותם כמו שזכר. והוא בהשגחתו נתן לפניהם פירותיה כי תמיד עיני ה' בה. ואחרי ההגדה האמיתית והצודקת הזאת אמר והנחתו לפני ה' אלהיך שהוא כמו שפירשתי מענין עזיבת שאז יעזוב שם הטנא ולא ידרוש אחריו עוד וישתחוה לפני השם יתברך וילך לשמוח ולאכול עם ביתו ואוהביו בשלמיו בירושלי'. ולכן לא נאמר כאן והנחתו לפני מזבח ה' אלהיך. כי הנה הכהן כבר הניחו שם ועוד אין רשות לבעל לגשת אליו כי הזר הקרב יומת אבל צוה אותו שיעזבהו כאשר הוא שם וילך בשמחה. ואפשר לפרש ושמחת בכל הטוב שהוא הבטחה לאדם שיעשה זה שיתן לו הקב"ה שמחה ורבוי הטובה באופן יספיק לו לתת לכל ביתו אכול ושבוע והותר ולעשות ממנו צדקה לגר ליתום ולאלמנה. ואם הייתי נמשך לפשט הפסוקים בלבד והייתי מפרש והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית. שהם ג"כ דברי המגיד שיאמר כנגד הכהן. לכן שאנכי הבאתי את ראשית פרי האדמה לה' להודות לו על חסדיו. הנה ראוי שאתה הכהן תניח אותו הפרי לפניו כמו שעשיתי כיון שלו לבדו הובא. ואם אתה תאכל אותו תשתחוה לפניו יתברך על אשר נתן אותה מתנה לכהנתכם אבל מה שכתבתי ראשונה הוא האמת והנכון בפסוקים:

ויש מי שפירש בפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה שראה המגיד לבאר הסבה שהביאתם למצרי' באמרו שמפי עליון לא יצא עליהם הרע ההוא כי אם מעצמו. כמו שאמר משה רבינו ע"ה (פ' חקת) וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע אמר (סימן כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרימה. וידוע הוא שקנאת השבטים ביוסף ושנאתם היא היתה הסבה והגלגול לרדתם למצרי'. אבל הקנאה והשנאה ההיא שהיו בהם מדות פחותות לא נמשכו בהם מאבותיהם אברהם ושרה. כי הם היו בתכלית השלמות כמאמר הנביא (ישעיהו נ״א:ב׳) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. אמנם נמשכו להם אותן המדות המגונות מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי. כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר (פ' תולדות) אחות לבן הארמי ויעקב אמר על עצמו (פ' ויצא) כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. לזה אמר המגיד כי ארמי אבי אמה גרם נזק ואבדון בבית אביה בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו. אשר לסבתם ירדו מצרים. והנה אם כן הירידה שירדו שמה סבב רוע מזגם ותכונתם אשר ממנה נמשך מהרעות והענוי וההשתעבדות מה שנמשך. ואמנם היציאה משם והגאולה מאותו גלות. הנה הוא יתברך עשאה ולא אחר. והוא גם כן נתן להם את הארץ ומזה יודע כי לה' מצוקי ארץ באמת. זהו דרך אחר בפירוש הפסוק הזה וכל דרך איש ישר בעיניו. והרב המורה בפרק ל"ט מח"ג מספרו כתב ארבע תועלות נמשכות מהמצוה הזאת:

האחת להכניע את יצר לב האדם, כי הבכורים חביבים מאד אצלו, וכאמרו (הושע ה') כבכורה בתאנה בראשיתה, ואמר במקום אחר (ישעיהו כ״ח:ד׳) כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה עודנה בכפו יבלענה, ולכן צוה שיכניע את יצרו ולא יאכלנה ויפרישנה לגבוה:

השנית כדי שלא יהיה כפוי טובה למי שהיטיב לו כל כך מהטובות:

השלישית לזכור בימי המנוחה את הצער שעבר עליו, ולזה זכר כל דבר יציאת מצרים:

והרביעי' מדת הענוה והשפלות בהביאו הבכורי' על כתיפיו, והגידו דלות אבותיו וחסדי השם יתברך עמו, והם באמת טעמים מחוורים: