דברים כו, טו

השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו, ג) אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם:

אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו. לתת לנו וקימת ארץ זבת חלב ודבש:

אִסְתְּכִי מִמְדוֹר קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבָרֵךְ יָת עַמָךְ יָת יִשְׂרָאֵל וְיָת אַרְעָא דִי יְהַבְתְּ לָנָא כְּמָא דִי קַיֶמְתָּא לַאֲבָהָתָנָא אֲרַע עָבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ

אוֹדִיק מִמְדוֹר בֵּית שְׁכִינַת קוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבְרִיךְ יַת עַמָךְ יַת יִשְרָאֵל וְיַת אַרְעָא דִיהַבְתְּ לָנָא הֵיכְמָא דְקַיְימִית לְאַבְהָתָנָא אַרְעָא דְפֵירָהָא שְׁמֵינִין כַּחֲלָב וְחַלְיָין כִּדְבָשׁ

אַדֵיק בְּבָעוּ מִמְדוֹר בֵּית שְׁכִינַת יְקָרָךְ וְקוּדְשָׁךְ מִן שְׁמַיָא וּבְרִיךְ יַת עַמָךְ יַת יִשְרָאֵל וְיַת אַרְעָא דִיהָבִית לָן הֵיךְ מַה דְקַיֵימַת לְאַבְהָתָן אַרְעָא דְעַבְדָא פֵּירִין טָבִין נְקִיָין כַּחֲלָבָא וַחֲלַיַין וּטְעִימַן כְּדוּבְשָׁא:

אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבתינו לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש לשון רש"י (רש"י על דברים כ״ו:ט״ו) ואם כן שיעור הכתוב ואת האדמה אשר נתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כאשר נשבעת לאבותינו ור"א אמר (אבן עזרא על דברים כ״ו:ט״ו) כי טעמו להיותה כן תמיד כלומר וברך את האדמה אשר נתת לנו להיותה ארץ זבת חלב ודבש ואין צורך בכל זה כי בכלל הדבור או השבועה הנתינה אומר אדם לחברו נשבעת לי שדה שלך אמרת לי מנה וכן כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש (דברים ו׳:ג׳) וכבר פירשנו (שם) וכן ויתן לו בית ולחם אמר לו וארץ נתן לו (מלכים א יא יח) ולא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשבועות האבות ארץ זבת חלב ודבש כי מאחר שהארץ ההיא בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש או לאבותינו יוצאי מצרים שנאמר להם (שמות ג ח) אל ארץ זבת חלב ודבש כענין וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ טו):

וטעם ארץ זבת חלב ודבש. להיותה כן תמיד:

וברך את עמך וגו' ואת האדמה אשר נתת לנו. באותו האופן אשר נשבעת לאבותינו כשאמרת אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה וכו':

השקיפה עולה בגימ' ת"ק. כלומר השקיפה ממהלך ת"ק שנה שמשמים לארץ. ותגין על הקו"ף, לומר בזכות אברהם שהוליד למאה שנה:

וברך ג'. דין. ואידך וברך את נחלתך. הואל וברך את בית עבדך. זהו שדורש בספרי וברך את עמך את ישראל. בבנים ובבנות. והיינו הואיל וברך את בית עבדך. ואת האדמה בטל ומטר. והיינו וברך את נחלתך:

זבת חלב ודבש וסמיך ליה:

השקיפה ממעון קדשך. עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו. וברך את עמך. בבנים ובנות. ואת האדמה אשר נתתה לנו. בגשמי רצון ברכה ונדבה. כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. שתתן טעם בפירות. ובמקום אחר דרשו השקיפה ממעון קדשך, עשינו מה שמוטל עלינו לעשות עשה אתה מה שמוטל עליך. ומה שהזכיר מעון קדשך ולא אמר מכון כמו שאמר שלמה בתפלתו (מלכים א ח׳:ל״ט) ואתה תשמע השמים מכון שבתך, מפני שהתודה ששמח בהשלים חקו בהפרשת תרומותיו ומעשרותיו, והשמחה הוא במעונו כלומר באותו רקיע ששמו מעון, על כן הזכיר מעון קדשך. ומה שהזכיר לשון השקיפה ואינו נזכר לעולם בשום מקום אלא בפורענות, להורות כמה גדול שכר המצות כשהיא בשמחה שהיא מהפכת מדת הדין למדת רחמים. וכן דרשו רז"ל אמר ר' חנינא בר פפא בוא וראה כמה גדול כחן של מתנות עניים, שכל השקיפה שבתורה לרעה וכאן לברכה.

ואם תשכיל בענין המתנות האלה בסודם תמצא כי התרומה הנקראת ראשית תרמוז לחכמה הכוללת הבינה בחמשים שערים, ועל כן התורה היא אחת מחמשים, זהו שאמרו תרומה, תרי ממאה, ומעשר ראשון הנתן ללוי שהיה עשירי בבנים כנגד העשירית, וכן מעשר שני כמו כן כנגד העשירית, כי נקרא מעשר ראשון לפי שהוא ראשון לנו ונקרא כמו כן מעשר שני כי הוא עשירי לראשון העליון, ומעשר עני שהיה מפריש בשנה השלישית וששית כנגד היסוד שהוא מכריע, וכלול מן השבעה, כן היה הפרשת מעשר עני באמצע שש שנים, שלש מכאן ושלש מכאן, ועם מעשר זה נשלמו כל המעשרות בין למעלה בין למטה, וזהו שאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, אמר כי תכלה כי מעשר עני זה תכלית וסוף כל המעשרות, ולכך אמר הכתוב בסדר ראה בפרשת עשר תעשר (דברים י״ד:כ״ח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, כי כשם שצוה הקב"ה שנקבץ את כל המעשרות של השנים שעברו במקום אחד בשערינו, כן הרמז בזה שנקבץ ושניחד הכל בלי פרוד במקום שהוא כולל את הכל, זהו שאמר והנחת בשעריך, הוא שער התפלה הוא שער לה' הכולל את הכל, ולכך היה מתפלל בלשון הקדש, והיה מתודה בקול רם שהשלים חיובו במעשרותיו של הקב"ה והפריש אותן בסדר ובכוונה הראויה ולא שינה הסדר ח"ו, זהו ככל מצותך אשר צויתני אלא שסדר הכל במחשבתו ויחד את הכל יחוד שלם. לא עברתי שלא קצצתי בנטיעות, ולא שכחתי מלברך השם והמלכות כי הוא היחוד השלם. ומתודה עוד ואומר לא אכלתי באוני ממנו שלא הפרישו לשום כח מכחות המלאכים שהם עשר מדרגות שהם הקרובים אליו, ולא לשום כח מכחות הגלגלים, ולא בערתי ממנו בטמא אין צריך לומר שלא הפריש ממנו לשום כח מכחות הטומא הרוחניים השוכנים למטה באויר שבין הגלגלים והיסודות, ולא נתתי ממנו למת אין צריך לומר שלא הפריש לשום אחד מארבע יסודות שהם גופים מתים ולא רוחניים, אך שמעתי בקול ה' השם המיוחד לבדו שהוא עליון על כלן, ועשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך, התפלה הזאת לשם הנכבד, שכן אמר ואמרת לפני ה' אלהיך, ואליו אומר השקיפה, ואמר ממעון כי הוד והדר לפניו ונהרי ששון ונהרי שמחה והשמחה במעונו, זהו השקיפה ממעון קדשך, יאמר השקיפה עלינו ממעון קדשך ותריק עלינו מה שקבלת מן השמים, כמו (מלכים א ח׳:ל״ב) ואתה תשמע השמים. או יאמר השמיע תפלתנו אל השמים וברך את עמך את ישראל, השפיע להם הברכה שקבלת, וזהו לשון חכמינו ז"ל עשינו מה שמוטל עלינו עשה אתה מה שמוטל עליך. ואת האדמה שכנגדה הארץ של מעלה שהיא ארץ זבת חלב ודבש שהיא הרצון המשפיע רחמים ודין, זהו לשון ארץ זבת חלב ודבש, וכבר הזכרתי זה, והכל אמת בין למעלה בין למטה, וזה מבואר.

ואת האדמה שתתן אתה מטר השמים על פני האדמה כדי שנעבדך לשנה הבאה במצוות התלויות בארץ.

השקיפה ממעון וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו׳ מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדשה היה לו לומר על זה הדרך: ״השקיפה ממעון וגו׳ השמים״.

ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד, והוא כי האדון ברוך הוא הכין שתי השפעות למעלה: א׳ השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל. ושנים אלו יקראו להם רבותינו זכרונם לברכה (זוהר הקדוש) זווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זווג. ואמרו המקבלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות, שהוא מכרח לקיום העולמות. והוא אמרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קדש. וכבר גלו המקבלים (זוהר חלק ב׳ קכ״א.) מה בין הדרגת קדש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה, והמשכיל יבין. וכנגד השפעת חיות העולמות אמר ״מן השמים״, זה זווג למטה מהראשון. ואמר כנגד מאמר ״השקיפה״ – ״וברך את עמך״, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (מעשר שני פרק ה׳ משנה י״ג) בבנים ובנות. וזה יצדיק פרושנו שעל זווג הנשמות הוא אומר. וכנגד מאמר ״מן השמים״ אמר ״ואת האדמה״ שהיא ברכת המזון, ונכון.

השקיפה ממעון קדשך וגו'. לפי שאמר למעלה עשיתי ככל אשר צויתני פירש"י שמחתי ושמחתי את אחרים ע"כ השקיפה ממעון כמו שאנו אומרים שהשמחה במעונו ומשם תחזור ותשמחנו ובמס' חגיגה (יב:) אמרו מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר (תהלים מב ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. ופירש רש"י יומם יצוה ה' חסדו יצוה למלאכים לשתוק כדי לעשות חסד לצריכים חסד והם התחתונים עכ"ל והנה קרוב לשמוע שהקב"ה עושה חסד זה בזכות החסד שהתחתונים עושים זה עם זה והמעשר הוא בכלל החסד, ע"כ אמר בזכות החסד שעשיתי במעשר זה עם הצריכים חסד השקיפה ממעון לעשות חסד לצריכים חסד, כי אותם שמים ששמו מעון מיוחד לזה ומיוחד לשמחה כי במקום שמחה יש שירה ולא במקום שאין שמחה, ועוד בזכות לא עברתי ממצותיך מלשון אין מעבירין על המצות שלא עברתי ממצוה להקדים המאוחר, כך השקיפה ממעון קדשך שלא להקדים המאוחר שהרי מחשבתן של ישראל קדמה לעולם והרי הם קדומים אפילו למלאכים ע"כ דין שלא יאמרו המלאכים שירה עד שיאמרו ישראל תחילה ביום ואח"כ המלאכים בלילה כמ"ש (דברים לג כז) מעונה אלהי קדם. דהיינו אלהי ישראל הקדומים ומתחת הם המלאכים שנקראו זרועות עולם כי במעון ישראל קודמים כאמור. ורז"ל אמרו (תנחומא תשא יד) כל השקיפה לרעה חוץ ממתנת עניים המהפך רוגז לרחמנות, והוא בזכות מדת הרחמנות שבאדם שמהפך מדת אכזריות שבו לרחמנות כך הקב"ה מהפך רוגז לרחמנות.

השקיפה. ידוע עפ״י המדרש שמות רבה פ׳ מ״א. דכל השקפה שבתורה לרעה. אלא גדול כחן של מוציאי מעשרות שמהפכין לשון רעה לטובה. ותמוה למאי נאמר בלשון רעה ולהפכו ומה היה חסר אלו נאמר הביטה ממעון קדשך. אבל עוד יש לדקדק לשון ממעון קדשך מן השמים. דלפי הפשט הוא לשון כפול. ואע״ג דבחגיגה די״ב אי׳ דמעון נקרא שמים מדכתיב ממעון קדשך מן השמים. מכ״מ לפי הפשט של כפל לשון מן. ולא כתיב ממעון קדשך השמים. מזה משמע דשני דברים הן. ומן השמים הן מקום הגלגלים וכוכבי לכת המשפיעים ברכה על האדמה ותו ק׳ הסוגי׳ דחגיגה הנ״ל דקאמר דבמעון יושבים מלה״ש. ולא הביא שום הוכחה לזה כמו באינך רקיעי וע״ש. וכבר הרגיש בחא״ג. אבל הענין דפירושא דהאי קרא הוא שהמביא בכורים מתפאר במעשיו שעשה הכל ע״צ היותר טוב ע״כ בא לבקש רחמי שמים שיברך את ישראל והאדמה. ובאמת אין לאדם להיות בטוח במעשיו שתהי׳ תפלתו מש״ה ראויה להשמע. דבל״ס עוד יש איזה פגימות. ע״כ קבע הכתוב נוסח התפלה בלשון השקיפה ממעון קדשך. פי׳ השקפה לרעה על מלה״ש במעון. ותמצא גם בם תהלה. ע״כ השקיפה עלינו מן השמים וברך וגו׳. ולא תקפיד ברחמיך על איזה שגיאה. ומעתה נתיישב הכל. אמנם ראוי היה לכתוב השקיפה ממעון קדשך. והביטה מן השמים וכלשון המקרא בתהלים ק״ב. אלא גדול כחן של מוציאי מעשרות כו׳:

וברך את עמך. באשר הם עמך נושאי מלכותו ית׳:

את ישראל. באשר הם גדולי הערך למעלה מטבע העולם וממזל:

ואת האדמה וגו׳. באשר נשבעת לאבותם שתהיה ארץ זבת חלב ודבש. תהא השבועה גורם לוותר על איזה שגיאה. וזהו הנקרא ודוי מעשר. ובל״ז הביאור אינו מובן כ״כ על מה נקרא פרשה זו ודוי הרי אינו אלא התפארות:

[טו] השקיפה ממעון קדשך מן השמים. אף כי וידוי מעשר יאמר בחצרות בית ה' יבקש שיתברך מן השמים מפני שהמקדש הוא רק המקום שדרך שם תעלה תפלתו השמימה (ומשם יריק ה' שפעת ברכתו) כמ"ש בראשית (כח יז) וזה שער השמים, ועל מקום המקדש נדבר שם, וכן שלמה בתפלתו בעת חנוך הבית מזכיר כמה פעמים שמשם תעלה תפלתם השמימה, וה' ממכון שבתו ישמע וימלא משאלותם. והנה מאמר השקיפה שענינו הוא תחנה ובקשה לא בא בלשון כל התפלות הנמצאות בתנ"ך שכלן באו בדרך רצוי והזכרת השם לכן אמר בספרי ובמשנה (פ"ה דמע"ש) עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה כמה שהבטחתנו, שהוא בא כתובע מאת ה' לקיים הבטחתו, וכן נאמר (מלאכי ג' ט') ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די, וחז"ל אמרו אף דכתיב לא תנסו את ה' אבל במעשר וצדקה מותר, ובפירושו למלאכי שם מפרש שיש הבדל בין נסיון לבחינה. נסיון יאמר אם מנסה הדבר לדעת כחו הנעלם מאתנו כמנסה את הזהב אם ימשוך בכחו את הברזל (כאבן המאגנעט) ובחינה יקרא אם בוחן הוא את הדבר אם הוא כפי מהותו הרגיל כבחון את הזהב אם יש בו סיגים, ואחרי כי הבטיח ה' שיברכם בזכות המעשר שוב אין זה נסיון כ"א בחינה, ואמרו ז"ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור שמבקש שיקיים מה שכתוב וצדקה תציל ממות (משלי י׳:ב׳) ובספר ארץ חמדה (כ"י מהמחבר) כתוב כשאדם עושה מצוה מקבל שכר גם על שמלא רצון השי"ת להשפיע טוב לשומרי מצותיו ולכן כשעושה מצוה על מנת לקבל שכר אם אין כונתו בשביל עצמו רק למלאות רצון ה' הוא מצוה לשמה, ובזה נ"ל לפרש הכתוב (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, שפירושו שיאהב ה' את אברהם בשביל שיצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט לא למענו שיבא עליו את אשר דבר ה', רק למען ה', שיביא ה' עליו ולמלאות רצון ה':

וברך את עמך את ישראל. אמר בספרי בבנים ובבנות, ופירושו מאחר שלא באר במה יתברכו נלמד מברכת יעקב שאמר (בראשית מח טז) יברך את הנערים וגו' וידגו לרוב, וכן משה רבינו ע"ה (דברים א יא) ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם, שבא הברכה על רבוי העם. ומה שאמר את עמך את ישראל ירמוז בזה אימת יתברכו בבנים ובנות רק אם בשם ישראל יכונו. וכן יעקב אמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק ואז וידגו לרוב אבל אם ח"ו לא יתנהגו בדרכי ישראל ולא ילכו בתורת ה' אז הרבוי לא ייטב בעיני ה' כמ"ש והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש וגו':

ואת האדמה אשר נתתה לנו. מוסב על וברך שבראש הפסוק, ואם ברכת האדמה הוא שתהיה פוריה הלא לזה יאמר בסוף כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש שמבקש שיקיים ה' שבועתו ולא בדרך ברכה, ולזה יאמר בספרי שברכת האדמה תהיה בטל ומטר ובולדות בהמה:

כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. נזכר בתורה כמה פעמים זבת חלב ודבש אף שרבוי השמנונית והמתיקות הולך לאבוד. היה אפשר לומר שהוא ע"ד והריקותי לכם ברכה עד בלי די שדרשו עד שיבלו שפתותיכם מלומר די שענינו להראות שישפיע עליהם ברכתו בעין יפה וע"ד כשאדם מוזג כוס לאהובו שממלא עד שנשפך כלסביביו שבזה נראה שנותן בעין יפה, אבל זה לא יתכן בכאן שבא לבקש מה' שיקיים שבועתו שתהיה זבת חלב ודבש שהוא כמו שמבקש מאוהבו למזוג לו כוס יין מלא עד שישפוך כל סביבו לזה אמר בספרי שתתן טעם בפירות. כי אי אפשר שתהיה טעם הפירות על צד השלמית אם לא שתהיה הארץ זבת חלב ודבש:

עד כאן פירשנו על דרך המשנה פ"ה דמע"ש והספרי, ועתה נפרש ע"ד הפשט ע"פ הקדמה אחת וזהו: כי ענין המעשרות נהג גם קודם מ"ת כמו שמצינו באאע"ה שנתן מעשר למלכי צדק ויעקב אמר עשר אעשרנו לך, ומעת יעץ יוסף את פרעה וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע נתפשט המנהג בין כל העמים לקחת מאת עובדי האדמה חלק ידוע מתבואותיהם להביא לאוצר כללי למשען לעת צרה כוללת ואח"כ נתפשט לקחת מאוצר הזה לתמוך גם ליחיד אם יקרה לו עת צרה, וצרת היחיד הוא או כשיחלה או כי ימות לו מת לתת לו לצורך הקבורה שהיא רבה מלפנים. ואחרי שראו התועלת הרבה שבא ע"י חוק הפרשתם החלו להחזיק את החוק הזה לדבר קדוש כידוע שהעמים הקדמונים הקדישו והעריצו כל דבר טוב ומועיל, ועפ"ז החלו היחידים לעכב החוק הזה בביתם להמשיך עי"ז שפעת ברכה. כן היה דרך העמים הקדמונים אז ע"ד הענין הדומה למעשר. אבל מצות ה' לבני ישראל ע"ד המעשר הוא על כונה אחרת כי על דבר העיקר הגדול שהוא למשען לשני בצורת שאינו בא רק ע"י עצירת גשמים וארבה וירקון ושדפון זה הוא ביד בני ישראל שילכו וישמרו מצות ה' ומשפטיו כמו שבא באורך בברכות וקללות שבת"כ ובמשנה תורה, וע"ד הארבה ביואל, ולצוות שהיחיד יהיה לו אוצר לימי רעה הוא נגד מדת הבטחון שהוא מהעיקרים בעבודת ה', וכשהיו ישראל במדבר צוה להם עוד הפך הדבר הזה שלא להותיר המן עד בקר, ורק ענין המעשרות הוא כאשר בארנו לעיל שהוא רק לעובדי ה' שיהיה להם עת ופנאי ומנוחת הנפש לעבודת ה'. ומה שהבעלים אוכלים את המע"ש בירושלים הוא ג"כ כדי לעבוד את ה' כנ"ל. ותמיכת העניים במעשר עני אינו סותר למדת הבטחון כמ"ש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ע"כ אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה שפירושו שלא תאמר שהוא סותר למדת הבטחון לזה אמר כי לא יחדל אביון וגו' שהוא כמעט כדבר הכרחי, והעני לא יאבד בזה מדת הבטחון כי אוי לו לאדם שמקבל מתנת בו"ד והנותנים קונים בזה מדת הנדיבות והחסד שיהיה טוב עין שהוא אחת מהעיקרים לעבודת ה', ועפ"ז יתפרשו הכתובים שיאמר שלא השאיר המעשרות בביתו כדי שתחול עי"ז הברכה, וזה שאמר בערתי הקרש מן הבית. וגם לא מסרם לאוצר כללי להיות למשען לימי רעה, אלא וגם נתתיו ללוי ולגר וגו'. כדברי הספרי שנתן לראוים ולא לבד שלא עכב בביתו או להכניס לאוצר פן יקרה ח"ו דבר רע, אלא אף בעת שהיו המעשרות בביתו וקרהו עת צרה לא לקח מהמעשר. וחושב הרעות, לא אכלתי באוני ממנו. שהוא כולל כל סבה ר"ל, ולא בערתי ממנו בטמא כי כשהיו ב"י שומרים א"ע מטומאה היה הטמא מופרש מבני אדם ולפעמים הוכרח לשבת חוץ למחנה וביותר אף לההוצאה הרבה והפתאומית שהיא לקבורת המת ג"כ, לא נתתי ממנו למת רק שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. כדברי הספרי שמחתי ושימחתי. הפך ממנהג העמים הקדמונים להנות מהמעשרות רק בעת צרה ולכלותם ביגון ואנתה אבל כליתי המעשר בשמחה באכילת שלמים ובכל אשר תאוה נפשו ולהיות בימי אכילתו עובד את ה' ביחוד. ואחרי אשר ע"י הדברים האלה נתברר כי אין לבני ישראל אוצר כללי לתמוך ידי הרבים וגם לא לתמיכת היחידים ותמיכת העניים שהוא מעשר עני כבר נתכלה ג"כ, וא"כ אין לנו לתמוך ידי העניים והאביונים, לזה התפלל ואמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בפרנסה ולא יצטרכו לידי מתנת בו"ד, וגם ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. כדברי הספרי בטל ומטר ובולדות בהמה שלא יצטרכו לאוצר כללי:

ע דאל"כ מה מקום לתפלה זו לכאן אלא מכיון שעשינו כו' ראוי לך לעשו' מה שהבטחתנו אבל עכ"פ תפלה הוא ולא כמ"ש הרא"ם ודב"ט:

פ ר"ל במה שמוסיף מלת לתת לנו כו' שבשבועה לא הוזכר ארץ זבת חלב ודבש וא"כ איך כתיב הכא כאשר נשבעת וגומר ל"פ לתת לנו כלומר כאשר נשבעת לתת לאבותינו וקיימת ההבטחה שהבטחת ליוצאי מצרים לתת להם ארץ זבת חלב ודבש יותר ממה שנשבעת לאבותינו: