אור החיים על בראשית פרק טז

ותאמר שרי וגו׳ חמסי וגו׳. צריך לדעת למה מסרה דין שרה על אברהם, והוסיפה לפרט ולומר ״חמסי עליך״, שנראה שנתכונה למעט הזולת. ואם על הגר נתכונה, אין בדבריה נכונה לפי הנראה, כי הגר היא שהקלה בכבוד גברתה ועליה תלנתה, לא על אברהם. עוד צריך לדעת כונת דברי אברהם אשר השיב הנה שפחתך וגו׳, שנראה שקבל קבלת שרי, אלא שהוא מתקן מכאן ולהבא, ואם לא פעל און היה לומר ״מה תריב אלי״?

אכן יתבאר הענין בהקדים דבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה מה:א), וזה לשונם: ״ולה שפחה מצרית״ – שפחת מלוג היתה, והיה חיב במזונותיה ולא היה רשאי למכרה. בעי ריש לקיש: מהו דתניא מלוג? אמר להון: כמה דאת אמר מלוג מלוג, עד כאן. הרי דהגר היתה גופה קנויה לשרה ופרותיה לאברהם למלגם. ובענין בני שפחת מלוג אם ילדה, נחלקו במסכת כתבות דף ע״ט חנניה וחכמים. חכמים אומרים: ולד מלוג לאשה, והטעם משום דחישינן למיתה והקרן כלה. וחנניה סובר לבעל דלא חישינן למיתה. עוד אמרינן בגטין דף ל״ט, אמר רב אשי אמר רב: ״עבד שנשא בת חורין בפני רבו עשאו בן חורין״, ומפרש לה הש״ס בשהשיאו רבו בת חורין עד כאן. ומפרשים שם משום שמן הסתם שחרריה, דאם לא כן לא היה עושה על ידו עברה להשיאו בת חורין, עד כאן. והוא הדין שפחה שהשיאה רבה לבן חורין עשאה בת חורין. וכתב מורנו הרב יוסף קארו ביורה דעה הלכות עבדים סימן רס״ז וזה לשונו: הבא על שפחתו עשאה בת חורין, ודוקא לשם אישות, אבל שלא לשם אישות לא עשאה בת חורין, עד כאן. והנה בבא עליה סתם נחלקו הרי״ף והרמב״ם, להרי״ף (יבמות פ״ב) מן הסתם גם כן עשאה בת חורין, ולהרמב״ם (הלכות עבדים פ״ט) לא עשאה בת חורין אלא אם כן פרש לשם אישות.

ובזה נבוא לביאור הענין, כי בראות שרה כי הגר מזלזלת בכבודה רגזה ורעשה, היתכן כי שפחה תקל גבירתה, ומן הסתם אברהם הרגיש בדבר ממה שמתרעמת שרה עליו קודם הודעת הדבר אליו, והגם שאמרה אחרי כן אין זה דרך הודעה אלא דברי התרעמות, והידיעה כבר הכירה שידע, ודנה בזה שני חלוקי דינים: הא׳ שאברהם גלה בפרוש שבא עליה לשם אישות או הגם שבא עליה סתם חושבת הגר שהיא בת חורין ודעתה כהרי״ף. והב׳ הוא שחשבה בדעתה הגר שיצתה לחרות מדין שאמרו בגטין שכתבנו בסמוך: עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחרות, וכן להפך שפחה שנשאת לבן חורין עשאתה גבירתה בת חורין ובזה פקע עבדות מהגר. ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה ולא על הגר, כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה, אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין.

ואמרה טענות לסתור ולנתוש צדדי הדינים שמהם יצא הטעות לחרות הגר, והוא אמרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך פרוש שפחה זו שלי היא ואין לך בה אלא מליגת פרות, ולו יהיה שתבא עליה בפרוש לשם אישות, אין לה בזה דין שחרור כי אינה שפחתך לשחררה והגם שתאמר כן בפרוש. ואם לצד טענת המשיא שפחתו לבן חורין וכו׳ וזו נתתיה לך לאשה שאתה בן חורין, דוקא אם נתתיה סתם, וכמו שנתנו הטעם שמן הסתם לא יעבר על לאו ד״לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש״ שהוא אזהרה לבן חורין וכו׳, אבל אנכי לא הנחתי הדבר סתם אלא פרשתי לך הדברים בפרוש שלא שחררתיה אלא עודנה שפחתי הגם שהיא בחיקך. וכמו כן תמצא בדבריה הראשונים אליו שאמרה לו ״בא נא אל שפחתי״ פרוש אחר שיבא עליה עודנה שפחתה, שהיה לה לומר ״בא נא אל הגר״.

שוב מצאתי מדרש רבותינו זכרונם לברכה ברבות (בראשית רבה מה:ג), וזה לשונם: ״ותתן אותה לאברם אישה״ ולא לאחר, עד כאן. הנה רבותינו זכרונם לברכה דקדקו תבת ״אישה״ שלא היה צריך לאמרה, וישבו שלמעט בא, וצריך לדעת מעוט זה למה הצרך. ולפי דברינו צריך הדבר ליאמר לומר שעדין היא שפחתה ולא נתנתה אלא לאברהם. ואם ירצה אברהם לתתה לאחר או לשלחה לעצמה לעשות כטוב בעיניה אין לו רשות, הא למדת שעודנה שפחתה.

ואברהם הודה לדבריה שהדין עמה בטענתה, ויש בזה שני דרכים. האחד, אפשר שאברהם כמו כן היה דעתו מתחלה ועד סוף, ואפלו הכי בא עליה לטעם אשר אבאר. או לא חשב כן מתחלה ודעתו היתה כי לשם אישות בעל ומשחררת היא, כי לא חשב שנתכונה שרה למה שגלתה דעתה עתה, ואלו חשב כן אפשר שלא היה בא עליה מדין (דברים כג:יח) ״לא יהיה קדש״, וכן תמצא שבמשך י״ד שנה משנולד ישמעאל עד שנולד יצחק לא יסף עוד לדעתה.

וטעם שרה שלא הקפידה לתת שפחה לבן חורין, וגם אברהם למה שנאמר שהבין דברי שרה ולא חש על עצמו, דע כי לפי הפשט נוכל לומר שעדין לא נצטוו על זה. והגם שהיו מדקדקים לקים אפלו דקדוקי מצוות של חכמים, לצד הנבואה היו עוברים על המצוות לפי שעה. וכבר כתב רמב״ם בספר המדע בפרק ט׳ מהלכות יסודי התורה כי אם יבוא נביא במאמרו יתברך שיעברו ישראל ואפלו רבים על עברה אחת לפי שעה כי מתר לעשות כן, וכאליהו בהר הכרמל (מלכים א יח), וכמו כן עשה אברהם על פי שרה כי נביאה היתה יותר מאברהם כמאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה א) בפסוק ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״, ולזה כשאמרה לו ״בא נא אל שפחתי״ הסכים לדברי הנביאה. וצרך היה בדבר להיות כן, כי באמצעות היותה שפחתה נתברר בה חלק המאוס שהיה דבוק באברהם מימי קדם ויצאה הזוהמא בישמעאל ונשאר אור שלם ונכון ביצחק, ואלו היתה הגר משחררת לא היה יוצא כל הזהום לבד מבלי שיצא עמו חלק הטוב, ופרצה גדולה היתה מסבבת מהדבר, וה׳ יתברך עשה נפלאותיו אלינו. ואולי כי לזה נתכונה שרה באמרה ישפט השופט ביני ובינך, כי חששה שיאמר אברהם ואיך תסכים עליו להיות קדש, לזה אמרה, הוא השופט ישפט בינו ובינה וכו׳.

ותכף הודה לדבריה עליה השלום. וכשידעה שרה כי אין סתירה לטענותיה ועודנה שפחתה ותענה שרי .ותברח וגו׳, פרוש כי הגר לא קבלה הדין, וחשבה שעברו עליה את הדרך ודין בת חורין יש לה, לצד שגברתה נתנה אותה לבן חורין, האדם הגדול אברהם אבינו עליו השלום, ודאי יצתה לחרות, והיא לא שמעה התנאי שהתנית שרה, לזה ברחה לה, ויפגעו בה בני האלהים והודיעוה כי היא שפחת שרי, ותקבל עליה את הדין ותאמר מפני שרי גברתי וגו׳:

ויש לדון בישמעאל אם יש לנו איזה קנין בו או לא. תניא בתורת כהנים פרשת בהר סיני וזה לשונו: מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן מתר אתה לשעבדו עבד? תלמוד לומר ״אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם״ ולא מן הכנענים שבארץ, עד כאן לשונו. פרוש: שלא היה צריך לומר ״אשר יהיו לך״, וגם משמעות תבת ״יהיו לך״ דחוקה, שהיה לו לומר ״אשר תקנה״. ומזה דורש ״אשר יהיו לך״ – פרוש: תוליד אתה מאת הגוים, דהינו ישראל שבא על שפחתו. ואמרם ולא מן הכנעני וכו׳ – פרוש כי זה יש בו דין (דברים כ:טז) ״לא תחיה כל נשמה״. ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור, לא מבעיא לסברת רבנן שבן שפחת מלוג לאשה ואנו יורשי שרה, אלא אפלו לסברת חנניה הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, וישמעאל בכלל, ולנו הוא עם העמים אשר כרת ה׳ ברית לתת לנו, ומכללם הוא אדום הוא וחלקו בישמעאל.

והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה (בראשית כ״א:י״ג) ״וגם את בן האמה״, הרי שקראה אמה וקראו בנה ולא בנו. כי תמצא בבני השפחות בלהה וזלפה דקדק הכתוב לומר בהם ״ותלד ליעקב בן״ (בראשית ל׳:ה׳), וכן אמר בשני ״בן שני ליעקב״, וכן בשלישי אמר ״ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן״, וכן ברביעי אמר ״בן שני ליעקב״. הרי שבכלן דקדק לכנותם בשם בני יעקב כי נשתחררו, וכאן אמר ה׳ להפך ״בן האמה״, ואמר לו עוד ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (בראשית כ״א:י״ב).

ואין זה בכלל עשרה עממין אשר אמר ה׳ אותם אתן לכם, כי זה זכינו בו משלנו ואין צרך נתינה בו.