אור החיים על במדבר פרק לה

ונתנו ללוים וגו׳. פרוש, הגם שצוה ה׳ שלא יהיה ללוים חלק ונחלה בארץ, אבל בתורת חסד יתנו להם מתנת חנם ממה שהגיעם, כדין שמפרנסים מי שהשיגה (אולי צריך לומר שלא השיגה) ידו, והוא מה שדקדק לומר ערים לשבת, פרוש לצד ההכרח לשבת בהם וגו׳, ולזה כפל לומר אחר כך והיו הערים להם לשבת, להעירך כי מאמר ״לשבת״ ראשון היא טעם הנתינה, ומאמר ״והיו הערים להם לשבת״ הוא לומר לך שצריך שיהיו ראויים לישיבה. ורז״ל אמרו (מכות יב.; ערכין לג.) שבא לומר שהערים יהיו לישיבה, שאין עושין עיר מגרש.

ולכל חיתם. פשט הכתוב הוא לכל צרכיהם, אלא שלא היה צריך לומר וכלול הוא בכלל רכושם שאמר הכתוב. ורבותינו זכרונם לברכה במסכת מכות (מכות יב.) פרשו שבא לומר שלא נתנו אלא לחיים ולא לקבורה, שאין קוברין בהם אלא הרוצח שבא בו מאמר ה׳ כי שם תהיה קבורתו. ולדבריהם זכרונם לברכה קשה תבת ״ולכל״, כיון שלא בא מאמר ״ולכל חיתם״ אלא למעט קבורת מתים, ״לחיתם״ היה לו לומר, כי ״ולכל״ משמע שמרבה בתשמישי המגרש, ומה גם בתוספת וא״ו ״ולכל חיתם״ רבוי. ורצה לומר ״ולכל״ רבוי, והשכילו שהמעוט הוא הנשמע מתבת ״חיתם״ עצמה, או לפי שנתכון למעט הקבורה הצרך לרבות כל חוץ ממנה, וזה שעור הכתוב ולכל מין תשמיש שהוא לחיים. הא למדת שלא מעט אלא לקבורה, ואם היה אומר ״לחיתם״ היה נשמע שמעט כל שאינו לצרך חיתם לגמרי, ויכנסו בגדר האסור דברים אחרים לבד הקבורה.

ואת הערים וגו׳ את שש ערי המקלט. מכאן משמע כי השש ערי מקלט הם לגולין ולא ללוים, ומאמרו בפסוק שאחר זה שאמר כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה, משמע שלזכות הלוים הם גם הששה. ונראה כי נתכון הכתוב בזה לתת זכות שוה לישראל הגולין וללוים, שיד כלן שוה, לכן בפסוק ראשון אמר זכות לגולין שיהיו שש ערי מקלט להם לדור בהם, ובפסוק שני נתן זכות ללוים, הא למדת שהם של לוים והם של הגולין ואין הגולין מעלין שכר, וכן העלו בסוף הגולין (מכות יג.) לכל הסברות. וסובר אני שבן לוי נדחה מפני ישראל הגולה, אם רבו הרצחנים והצרכו לשש עיירות ידחו הלוים מהם, שהרי הקדים הכתוב זכות לגולין.