במדבר לה, ב

ומגרש. רוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה:

פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מֵאַחֲסָנַת אֲחוּדַתְהּוֹן קִרְוִין לְמִתָּב וְרֶוַח לְּקִרְוַיָא סַחֲרָנֵיהוֹן תִּתְּנוּן לְלֵוָאֵי

פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיֶחְסוּן לְלֵיוָאֵי מֵאַחְסָנַת אֲחוּדַתְהוֹן קִירְוִין לְמִיתַב וּפַרְוִילִין לְקִירְוַיָא חֲזוּרְנוּתְהוֹן תִּתְּנוּן לְלֵיוָאֵי

וּפַרְוִוילֵי לְקִרְיַת חֲזוֹר חֲזוֹר לְהוֹן יִתְּנִינוּן לְלֵיוָאֵי:

וּמִגְרָשׁ – רֶוַח מָקוֹם חָלָק חוּץ לָעִיר סָבִיב, לִהְיוֹת לָעִיר לְנוֹי. וְאֵין רַשָּׁאִין לִבְנוֹת בּוֹ בַּיִת וְלֹא לִטַּע כֶּרֶם וְלֹא לִזְרֹעַ זְרִיעָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב (במדבר ל״ה:ד׳), וְאַחֲרָיו אוֹמֵר אַלְפַּיִם אַמָּה (במדבר ל״ה:ה׳). הָא כֵּיצַד? אַלְפַּיִם הוּא נוֹתֵן לָהֶם סָבִיב, וּמֵהֶם אֶלֶף פְּנִימִיִּים לְמִגְרָשׁ וְהַחִיצוֹנִים לְשָׂדוֹת סָבִיב וְלִכְרָמִים, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל״ה:ד׳) מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (סוטה כז). וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, שֶׁיֹּאמַר שֶׁיִּתְּנוּ לְמִגְרָשׁ אֶלֶף אַמָּה בִּסְבִיבוֹת הָעִיר כְּנֶגְדָּהּ, שֶׁיִּהְיוּ לָהּ לְאָרְכָּהּ אֶלֶף אַמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת לָרוּחַ הָאֶחָד, וּלְרָחְבָּהּ כְּמוֹ כֵן אֶלֶף אַמָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁיַּעֲשׂוּ מְרֻבָּע אַלְפַּיִם אַמָּה עַל אַלְפַּיִם אַמָּה, וְתִהְיֶה הָעִיר בָּאֶמְצַע הָרִבּוּעַ. הוֹסִיף לָהֶם מִגְרָשׁ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הָעִיר כַּשִּׁעוּר הָרִאשׁוֹן שֶׁכְּנֶגֶד הָעִיר, עַד שֶׁנִּמְצָא כְּשֶׁתַּשְׁאִיר לְמִגְרָשׁ אֶלֶף אַמָּה בִּסְבִיבוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּתְּחִלָּה, תִּהְיֶה הָעִיר אֶלֶף עַל אֶלֶף בָּרִבּוּעַ, וְהִנֵּה הָעִיר רְבִיעַ בְּמַה שֶׁיִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. וְדַע כִּי לְשׁוֹן פֵּאָה יֵאָמֵר עַל הַצַּד כֻּלּוֹ, וְכֵן ״מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת״ (שמות כז ט) - לָעֵבֶר כֻּלּוֹ, וְכֵן כָּל הַנִּזְכָּרִים שָׁם, וְכֵן הַפֵּאוֹת שֶׁבְּסוֹף סֵפֶר יְחֶזְקֵאל. וְעוֹד, שֶׁאִם הָיָה אוֹמֵר לִמְדֹּד מִן הָעִיר אֶל הַחוּץ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, הָיָה אוֹמֵר ״וּמַדּוֹתֶם מִחוּץ לָעִיר לִפְאַת קֵדְמָה״ וְגוֹ', אֲבָל "וּמַדֹּתֶם אֶת פְּאַת קֵדְמָה" הִיא מְדִידַת הַצַּד הַהוּא כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי. וְכֵן נָאֶה לָהֶם לֶעָרִים שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם אֲחֻזָּה מְרֻבַּעַת, לֹא שֶׁיִּמְדְּדוּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת כְּנֶגֶד הָעִיר וְהַקְּרָנוֹת לֹא תִהְיֶינָה לָהֶם. וְדוֹמֶה לָזֶה ״סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף״ (יחזקאל מח לה), כִּי הָעִיר בֵּין כָּל סְבִיבוֹתֶיהָ שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף, כִּי מָנָה בְּאַרְבַּע הַפֵּאוֹת אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁהֵן שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף לְכֻלָּן, כִּי מָדַד בְּאַרְבַּע הַפֵּאוֹת. וְנָכוֹן הוּא שֶׁיִּהְיוּ אֶלֶף אַמָּה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם סָבִיב כְּנֶגֶד הָעִיר לְמִגְרָשׁ שֶׁלֹּא יִזָּרַע, וְהָאֶלֶף אֲשֶׁר הוֹסִיף בַּכָּתוּב הַשֵּׁנִי בְּאַרְבַּע הַפֵּאוֹת לְשָׂדוֹת וּכְרָמִים כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֲבָל שֵׁם הַכֹּל מִגְרָשׁ בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב, אֶלָּא שֶׁזֶּה נֶעֱבָד וְנִזְרָע וְזֶה לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ, וּלְכָךְ הִפְרִישָׁן זֶה מִזֶּה:

ומגרש. ידוע:

צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם. לשון מגרש ריוח, מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר מקיר העיר ולחוץ אלף אמה סביב, ואינם רשאים לבנות שם בית ולנטוע שם כרם ולזרוע זריעה אלא שיהיה לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם.

ערים לשבת נהי דאין להם נחלה בית דירה מיהא צריכי.

ערים לשבת. [נהי דאין להם נחלה, בית דירה מיהא צריכים]:

ונתנו ללוים וגו׳. פרוש, הגם שצוה ה׳ שלא יהיה ללוים חלק ונחלה בארץ, אבל בתורת חסד יתנו להם מתנת חנם ממה שהגיעם, כדין שמפרנסים מי שהשיגה (אולי צריך לומר שלא השיגה) ידו, והוא מה שדקדק לומר ערים לשבת, פרוש לצד ההכרח לשבת בהם וגו׳, ולזה כפל לומר אחר כך והיו הערים להם לשבת, להעירך כי מאמר ״לשבת״ ראשון היא טעם הנתינה, ומאמר ״והיו הערים להם לשבת״ הוא לומר לך שצריך שיהיו ראויים לישיבה. ורז״ל אמרו (מכות יב.; ערכין לג.) שבא לומר שהערים יהיו לישיבה, שאין עושין עיר מגרש.

צו את ב״י. לשון זרוז משום שיש כאן חסרון וגרוע בנחלת השבטים:

תתנו ללוים. מיותר והיינו דלא נימא שאין החיוב ליתן ללוים אלא המגרש שהיה כבר לעיר. אבל אם לא היה מגרש א״צ ליתן מש״ה פי׳ הכתוב תתנו ללוים החיוב לעשות מגרש בשבילם. [ולא תקשה מהא דב״ב דכ״ד ב׳ מקשה על הא דמפרש עולא טעם המשנה דמרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה משום נוי העיר ותיפוק לי׳ משום שאין שדה מגרש כו׳. ומאי מקשה נימא דמיירי אפי׳ בעיר שאין שם מגרש. הא ל״ק דע״כ מיירי שאין אותם כ״ה אמה זרוע. דאלו היה זרוע אין בזה נוי העיר יותר מאילנות וע״כ מיירי שהוא פנוי וא״כ ה״ז מגרש כמה שהוא. ואסור לשנות]: