אור החיים על במדבר פרק ג

תולדת אהרן ומשה וגו׳. ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד שהוא התפלל בעדם וחיו, דכתיב (דברים ט:כ) ״ובאהרן התאנף ה׳ להשמידו״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ז:א) שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר.

ואמרו ביום דבר וגו׳, לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדבר ה׳ אליו בהר סיני ונעשה ציר נאמן לה׳ בקבלת התורה:

אלה שמות וגו׳ המשחים וגו׳. חזר לומר אלה שמות פעם שניה, ולא הספיק במה שאמר בפעם ראשונה ״אלה שמות״ וגו׳ ולגמר אומר המשחים וגו׳, נתכון למעט שלא נמשחו אלא אלו, ולזה דקדק לומר אלה למעט זולתם, ומפסוק ראשון לא נשמע זה לצד שאמר ״ואלה״ שלא תשמע שפסל עם בני ישראל שקדמו להם, והבן.

כל זכר מבן חדש וגו׳. טעם מבן חדש, כפי זמן אשר באו המה תחתיהם שהם הבכורות, ולמה יתן הבכור פדיונו כיון שיש לו בן לוי במקומו? ואם תאמר למה אין הלוים פודים כמו כן מאז והלאה את הבכורות, ולא יצטרכו ישראל פדיון לבכוריהם? יש לומר כי אותם הלוים כבר נכנסו תחת הבכורות שהיו אז, ואת בניהם הקים ה׳ תחת אבותיהם, שהרי נתקדשו הם ובניהם עד עולם. ואולי כי לזה כפל ה׳ במאמרו במה שכתב בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים וגו׳ והיו לי הלוים, פרוש החלטו הם ובני בניהם, מעתה אין לוי שיפדה בכור ישראל הבא אחר כן פטר רחם.

כל פקודי הלוים וגו׳. רמב״ן זכרונו לברכה תמה בדבר שיש לתמוה בו, כי הלוים הן המה ידידי ה׳ וקרוביו ואשר לא חטאו בעגל ולא נגפו ולא הורגו ולא הושקו, ואיך נתמעטו כל כך מכל השבטים שאינם מגיעים במספרם מבן חדש לחצי שבט הקטן שבישראל, ולכשתעמד על מספרם מבן עשרים לא יגיע לשליש ולרביע. וראיתי שישב בשני דרכים: האחד הוא לצד שהרבוי בא מצד הענוי, דכתיב (שמות א:יב) ״וכאשר יענו אותו כן ירבה״ וגו׳, ודרך שני מטעם כעסו של יעקב אבינו עליו השלום. ובעיני טעם השני רחוק, כי לא נמצא רשם המעטת הזרע בכעס אביהם עליו השלום. ועוד תמצא במספר הבא בדברי הימים (דברי הימים א כג:ג) היו הלוים שמונה ושלשים אלף מבן שלשים שנה עד בן חמשים שנה, ובמספרם בפרשת נשא באו לכלל חשבון שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים, נמצאו שהוסיפו ארבעה חלקים בקרוב על מספר זה, ובמספר בני ישראל הבא שם לא באו לכפל מספר האמור כאן, ובאומד מספר זה לכשיהיו נמנים מבן עשרים עד בן מאה ומעלה כדרך שנמנים ישראל יכול להיות מספרם כגדול שבטי ישראל ומעלה ואיה כעס אביהם?

וטעם הראשון של הענוי הוא טעם נכון, אבל לא יצדק לפי מאמר חז״ל (בראשית רבה עט:א) שאמרו לא מת יעקב עד שהגיעו ישראל לכלל מספר ששים רבוא. ובהכרח לישב הכתובים לפי דבריהם ז״ל כי אמרו ״כן ירבה״, פרוש, כמו כן בשעור הראשון ירבה, ולא היה מתמעט הגם שהיו הורגים מהם ומענים אותם, היה כח בישראל לפרות ולרבות כמשפט הראשון למלאות החסר. ומה שאמר הכתוב (שמות א,ז) ״ובני ישראל פרו וגו׳ ויקצו מפני״ וגו׳, לצד כי בימי יעקב היו קטני קטנים ולא היו עושים רשם בעיר, וכשגדלו עשו פרסום. ומעתה הרבוי היה קדם הענוי, ולמה לא יהיה כן לשבט לוי? ואין לומר שהיו כמו כן רבים כשאר השבטים בעת פטירת אביהם ונתמעטו אחר כך, ולצד שלא היה בהם הענוי לא חזרו להתרבות, כי גם על זה דן אנכי למה יתמעטו מברכה ראשונה. ורז״ל אמרו (במדבר רבה ה:א) שהיה הארון מכלה בהם, זה היה אחר מנוי עבודת הלוים.

והנכון בעיני הוא, כי שבט לוי מעשה אחד להם כמעשה עמרם אשר שלח את אשתו בשביל גזרת הבן הילוד. והטעם, לצד שהיו מענגים ולא נשתעבדו, לא נמס לבבם כל כך לראות נטיעיהם משלכים ביאור, כמעשה איש ישראל אשר מצד השעבוד ועל העבודה הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם משלכים ביאור. גם שהיו מזלזלים בעצמן לילד ולעזב בשדות ובמחלות הארץ, אשר אין אדם נכבד שנפשו מכבדת עליו כשבט לוי עושה כן. וזה לך האות כי עמרם שלח את אשתו, ולא הצרך הכתוב להודיע את הדבר, שגם בעמרם לא הגיד הכתוב הענין אלא מהשכלת הענין נודע, וללמד על כל שבטו יצא. וזו היא סבת מעוטם, כי אם אין גדיים אין תישים. והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו, אין ללמד ממנו שכלם החזירו, כי הוא זה אשר בא אליו הדבר בנבואה כמאמר חז״ל באגדה (שמות רבה פ״א, סוטה יב.) ובדברי הזהר הקדוש (חלק ב יא:) בפסוק ״וילך איש״ וגו׳, וכמו שאמרו גם כן (שמות רבה פ״א) בפסוק ״ותתצב אחתו״ וגו׳, שהלכה לראות מה יהיה בנבואתה.

ואם תאמר, למה שבט בן תורה יעשה מעוט פריה ורביה. אולי שדנו בה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה (ישעיהו סה:כג), וכיוצא בזה מצינו שאמרו (תענית יא.) שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון הגם שיש מניעת פריה ורביה, ודנו כמו כן לצד כלוי הבנים הזכרים נמנעו כל עקר, ומעתה אדרבא עשה ה׳ עמהם נס שנשארו מהם מספר זה, ולזה אחר זמן שהיו עסוקים גם הם בפריה ורביה פרו וישרצו וגו׳ יותר משאר השבטים.

ואת בהמת הלוים וגו׳. פרוש, הבהמות שהם חיבים בפדיון שהם פטרי חמורים, שאמר הכתוב (שמות י״ג:י״ג) ״ופטר חמור תפדה בשה״, ודוקא פטר חמור אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות [הבעלים], (הבכור) זכה בו והרי הוא אצלו כחלין ומה מקום לפדיון.

והיו לי הלוים אני ה׳. הכונה במאמר אני ה׳, לומר שהגם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני שס״ד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה׳, והוא אמרו והיו לי אני ה׳ כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים:

ולקחת חמשת וגו׳. צריך לדעת למה אמר ״ולקחת״ בוא״ו, כיון שמאמר זה הוא גזרת מאמר ואת פדויי השלשה וגו׳? ואולי כי בזה העיר כונת כתוב הקודם לזה ״ואת פדויי השלשה״ וגו׳, שגזרתו הוא ״מבכור בני ישראל״, פרוש שיקח פדיון בכורות העודפים על הלוים מאת הבכורות ולא מהלוים, שתעלה על דעתך לומר שכדרך שפדו בבהמת הלוים בהמתם כמו כן יפדו הנותרים מהם, וקל וחומר הוא. תלמוד לומר ״מבכור בני ישראל״, פרוש, יהיה הפדיון. וכן אמר במעשה ויקח משה וגו׳ מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף, והוסיף לומר מצוה שניה שיהיה הפדיון חמשת שקלים, והוא אמרו ״ולקחת״ בתוספת וא״ו. וחזר לומר תקח, שיקח השקל בשקל הקדש שהוא כפול, ושדבר זה מעכב בפדיון.

ויתן משה וגו׳ כאשר צוה ה׳ וגו׳. קשה, אחר שאמר הכתוב על פי ה׳, מה מקום לומר כאשר צוה ה׳ וגו׳? ונראה כי לצד שיש במעשה זה הטבה לאהרן אחיו ובניו, ויש מקום לומר כי היה למשה נחת רוח להיטיב לאחיו, לזה בא הכתוב ושלל בחינת מחשבה זו ממשה, שלא חשב במעשה זה רצון הנתינה לאחיו אלא לקים מאמר ה׳ היה לו החפץ במעשהו.