במדבר ג, מא

וּתְקָרֵב יָת לֵוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָת בְּעִירָא דְלֵוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

וּתְקַרֵב יַת לֵיוָאֵי קֳדָמַי אֲנָא יְיָ חֲלַף כָּל בּוּכְרַיָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל וְיַת כָּל בְּעִירָא דְלֵיוָאֵי חֲלַף כָּל בּוּכְרָא בִּבְעִירָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל

ואת בהמת הלוים. שלא יפסידו הלוים ובכור כל בהמה גם הוא לשם:

ואת בהמת הלוים וגו׳. פרוש, הבהמות שהם חיבים בפדיון שהם פטרי חמורים, שאמר הכתוב (שמות י״ג:י״ג) ״ופטר חמור תפדה בשה״, ודוקא פטר חמור אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות [הבעלים], (הבכור) זכה בו והרי הוא אצלו כחלין ומה מקום לפדיון.

ולקחת את הלוים לי וגו׳. לא נתבאר לקיחה זו מהו. והרי כבר נפדו עפ״י דבר ה׳ שלוקח הלוים תחת כל בכור. ומה היה למשה לעשות. אלא נראה דהיה למשה רבינו לומר על כל בכור בישראל פדאך בן לוי זה כלשון הגמרא סנהדרין די״ז מי שעלה בידו בן לוי אמר לו כבר פדאך בן לוי. ולא תני מי שעלה בידו בן לוי הלך לו. ובזה חלה קדושת הבכור וסגולתו על הלוי וכבר ידוע עפ״י לשון המשנה פסחים פ״ד דתנן לא תקרא לה שם. דמצוה במילי דקדושה להוציא בשפתיו וכמבואר בזוה״ק פ׳ זו דבמילי דקדושה כל מילי דבעי למתישבא בדוכתיה לא מתיישבא עד דמדכר בשמא. ובאמת עיקר זה המקרא אין מקומו כאן שהרי בסמוך אחר מנין הבכורים כתיב פרשה שלמה קח את הלוים וגו׳ אלא עיקר המקרא הלז בא ללמדנו דלא בא מנין הבכורים כדי לפוטרן מחמשה שקלים. דלזה לא היה צריך למצות מנין אלא היה הציווי שיעלו הלוים תחת הבכורים. ואם יהיה מותר בבכורים יתנו חמש סלעים. אבל עיקר מצות מנין היה כדי להחל קדושת כ״ב אלף בכורי ישראל על כ״ב אלף לוים. וכל בכור בא עם הלוי למשה. ומשה במאמרו החליף את קדושת הבכורה על הלוי. ומש״ה נמנו הבכורים לדעת אם היו הבכורים פחות מהלוים. היו בע״כ כמה לוים חסרים קדושת הלוי. והיה קלפי להיפך בלוים. וזהו משמעות הכתוב דתכלית זה המנין משום שלאח״כ אצוה ולקחת את הלוים וגו׳ ובזה מובן שלא היה חשש זיוף בפתקות השמות. אחר שכל בכור הלך עם בן לוי:

ולקחת את הלוים וכו' תחת כל בכור, [ב] מפני שפקד כאשר צוה ה' במספר שמות, ר"ל שלא מנה הגלגולת רק השמות שכ"א מסר את שמו כתוב וכמ"ש חז"ל שהטילו קלפי וכו' ומצד זה לא הזיק להם המנין: