במדבר ג, מז

וְתִסַב חָמֵשׁ חָמֵשׁ סִלְעִין לְגֻלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְׂרִין מָעִין סִלְעָא

וְתִסַב חַמְשָׁא חַמְשָׁא סַלְעִין לְגוּלְגַלְתָּא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא תִּסַב עַשְרִין מָעִין סִלְעָא

ולקחת חמשת שקלים. וכן לדורות. וא"ת מפני מה הלוים אינן פודין בכורותיהם הנולדים מכאן ולהבא כמו שהבכורות ישראל פודין בכורותיהם וי"ל דכל הלוים הנולדים הם מאלו אבל הבכורות של ישראל אינן נולדים מן הבכורות אלא מכל ישראל שלא נפדו ואותם הנולדים מן הבכורות אינן ידועין לפיכך צוה הקב"ה לפדות כל הבכורות שנולדו מכאן ולהבא:

חמשת חמשת שקלים לגלגלת שהרי בכך דין פדיון בכור.

ולקחת חמשת שקלים וכן לדורות וא"ת ולמה אין פודים הלויים בכוריהם הנולדים מכאן ולהבא כמו בכורות ישראל שפודים בכוריהם וי"ל דכל הלוים הנולדים הם מאלו שפדו כבר הבכורות אבל בכורות ישראל אינם נולדים מן הבכורות שנפדו אלא מכל ישראל שלא נפדו ואותם שנולדו מן הבכורות אינם יודעים אם הם לויים או בכורות ישראל לפיכך צוה לפדות כל הבכורות שנולדו מכאן ולהבא:

ולקחת חמשת חמשת שקלים. וכן לדורות כל בכור ישראל נותן ה' שקלים לכהן ואם תאמ' מפני מה אין בני הלוים הנולדים מכאן ולהבא פודין הבכורות שיולדו להם לישראל מכאן ולהבא יש לומ' הלוים נולדים מן הלוים הללו שפדו כבר את הבכורות וכל הבכורות אינם נולדים מן אילו הבכורות שנפדו אלא מכל ישראל שלא נפדו ואותם שהם מן הבכורות שנפדו אינם יודעים לפיכך צוה הק"ב לפדות כל הבכורות שיולדו מכאן ולהבא:

ולקחת חמשת וגו׳. צריך לדעת למה אמר ״ולקחת״ בוא״ו, כיון שמאמר זה הוא גזרת מאמר ואת פדויי השלשה וגו׳? ואולי כי בזה העיר כונת כתוב הקודם לזה ״ואת פדויי השלשה״ וגו׳, שגזרתו הוא ״מבכור בני ישראל״, פרוש שיקח פדיון בכורות העודפים על הלוים מאת הבכורות ולא מהלוים, שתעלה על דעתך לומר שכדרך שפדו בבהמת הלוים בהמתם כמו כן יפדו הנותרים מהם, וקל וחומר הוא. תלמוד לומר ״מבכור בני ישראל״, פרוש, יהיה הפדיון. וכן אמר במעשה ויקח משה וגו׳ מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף, והוסיף לומר מצוה שניה שיהיה הפדיון חמשת שקלים, והוא אמרו ״ולקחת״ בתוספת וא״ו. וחזר לומר תקח, שיקח השקל בשקל הקדש שהוא כפול, ושדבר זה מעכב בפדיון.

ולקחת חמשת וגו׳. שיעור ערך זכר מבן חודש. וכדכתיב בפ׳ קרח ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת וגו׳. ואף ע״ג שאם נשתהה הבכור ולא נפדה עד עשרים שנה ג״כ א״צ יותר. היינו משום דכך דרכה ש״ת. דעיקר המצוה בטעם והפרטים חקה וכמו בהא גופא דהא דכתב בן חודש הוא משום חשש נפל כדתניא בתוספתא שבת והובא בגמ׳ שם דקל״א. ומכ״מ אפי׳ ידוע שכלו חדשיו א״א לפדות בפחות מבן חודש. והרבה כיב״ז: