סליחה מהדודה ביוהנסבורג – סיפור על הקפדה, פיוס וישועה

כבר לא האמנו שנזכה אי פעם לחבוק אוצר כזה. אמרה שפרה כשהיא חובקת בחום את בנה בן החודשיים, אחרי 11 שנים ארוכות. אני מורה בכירה שהיה לי את כל הזמן להתקדם, אך מה ערך לקריירה כשהעיקר חסר – צחוקו של ילד.

אני חושבת שאין רב שאליו לא נסענו, אין תפילה שלא התפללנו והכל בכוונת הלב ובדמעות, אצל טובי הרופאים ביקרנו, כולם הרימו ידיים 'אתם זקוקים לנס של ממש' אך אנו לא נואשנו, נסענו לקברי צדיקים, שפכנו דמעות כמים וחכינו...

'אצל הרב... כבר הייתם? לאחרונה שמענו ממקור ראשון הרבה סיפורים על הרב הזה שעזר לאנשים שונים בעת צרה, נסו לפנות אליו' יעצה חברתי ולא לחצה כדרכה.

עוד באותו יום התקשרתי לבית הרב ב'. מסתבר שלהשיגו בטלפון זו משימה קשה מאוד. 'אני נוסעת לצפון הארץ' הפתעתי את בעלי בנחישות, אם קשה לתפוס את הרב טלפונית, אסע אליו בעצמי'. ברגע האחרון ניאות גם בעלי להצטרף אלי למסע.

משהגענו לבית הרב נוכחנו לראות כי התור ארוך. 'יש לכם תור?' שאל הגבאי. 'לא, אבל יש לנו עניין שאינו סובל דיחוי'. אמר בעלי. ולהפתעתנו אמר הגבאי: 'הרב יקבל אתכם בעוד כמה דקות.' ואכן כעבור מספר דקות נקראנו פנימה אל הקודש.

אצל הרב

פני הרב היו מאירות וטובות, קדושה אפפה אותם. סיפרנו לרב הכל, בעלי דיבר ואני פרצתי בבכי. הרב שמע בסבלנות ולא הפסיק אותנו. הוא שקע במחשבות ולאחר כעשר דקות שאל את בעלי: 'לאביך יש אחות מבוגרת הגרה ביוהנסבורג?' ביקש הרב לברר. 'כן'. – הודה בעלי.

'כשהיית ילד ביקרת את הדודה הזו ואז הרגזת אותה מאוד...' פני בעלי החלו מחליפות גוונים. 'כן, א... לא בדיוק, זה היה חוסר הבנה. הדודה כעסה עלי מאוד וגירשה אותי מן הבית למרות שהייתי ילד קטן. ההורים שלי הסבירו לי מאוחר יותר שהדודה הזו שבורה נפשית. בעלה נפטר כשהייתה צעירה, ילדים מעולם לא היו לה ולכן היא ממהרת לכעוס ולצעוק'. – אמר בעלי.

הרב נענה בראשו: 'נכון מאוד. הדודה הזו כעסה הרבה זמן אחרי שהלכת, כנראה גערת בה אז מאוד. אנשים שבורים – הצעקה שלהם נענית. היא כנראה הקפידה עליך מאוד ומאז יש עליך הקפדה בשמים! יהא עליכם לבקש סליחה מהדודה, לא מספיק סליחה בלב, היא צריכה לכתוב כי היא סולחת. רק לאחר שתוסר תזכו בע"ה לפרי בטן'. – הבטיח הרב.

יצאנו את חדרו של הרב נפעמים מרוח קדשו והמומים מן הדברים ששמענו. בתירוץ כלשהו בעלי ביקש מהוריו את מספר הטלפון של הדודה יהודית מיוהנסבורג וחייג אליה.

'מדבר שמעון, האחיין שלך, הבן של אברהם'. שמעתי את בעלי מזדהה. 'רציתי לדבר איתך'.

'איתי?!' – נדהמה.

'כן, לפני שנים כשהייתי ילד פגעתי בך. את זוכרת? מאז אני מרגיש כי ישנה קפידה עלי, ואני מתחנן לפניך שתמחלי לי'. קולו של בעלי היה קרוב לבכי.

'אני לא סולחת כל כך מהר! מי שפוגע בי סופו להיענש!' – ענתה הדודה בקול גאה וקשוח.

המסע ליוהנסבורג

היינו שבורים ורצוצים אבל ידענו שעלינו לעשות מעשה. 'אולי פשוט נקום וניסע ליוהנסבורג?' הצעתי לבעלי – 'אולי כשתראה שאנו מתחרטים באמת היא תסלח לנו?' 'עכשיו?! ערב פסח?! אולי ניסע אחרי החג?' 'לא! אנו מוכרחים לקבל את סליחתה כמתנת חג'.

אחרי ארבעה ימים היינו בדרכנו לדרום אפריקה. לא ידענו היכן נתאכסן, וקיווינו לישועת ה'. היישר מהמלון נסענו לביתה של הדודה, שהופתעה לראות אותנו מגיעים אליה במיוחד.

'בשביל זה במיוחד הגעתם?' היא התרגשה באמת. 'כן! חשובה לנו הסליחה שלך!' אמרתי ופרצתי בבכי – 'עשר וחצי שנים עברו ועדיין לא זכינו להיפקד. אנו משוכנעים שרק הסליחה שלך תביא אל ביתנו את הישועה!'.

הדודה הרהרה רגע והשיבה: 'אני סולחת לכם. התאמצתם ובאתם עד כאן במיוחד ובכל זאת אתם אחיינים שלי, אבל חשוב לי שתדע כי מהפגיעה שלך אני נפגעתי מאוד'. אמרה לבעלי. 'דרך אגב, היכן החבילות שלכם?'

'במלון'. עניתי בשלווה. 'למה במלון כשיש לכם פה דודה? זה פוגע בי!' 'טוב, מיד נבקש שישלחו מונית להביא את החבילות'. מיהרתי להשיב. מפחדת לפגוע שוב. 'עוד שבוע וחצי פסח, אני רוצה שתישארו פה לחג'. אמרה. 'לא, אנחנו חייבים לשוב'. אמר בעלי. 'שוב אתה פוגע בי? אני לא אכתוב לכם מכתב סליחה אם לא תישארו פה לחג...'

נבהלתי. אלא שלא הייתה לנו ברירה. היה זה חג הפסח הארוך ביותר בימי חיי, אבל נשארנו. חזרנו לארץ מאוששים ומקווים. נסענו היישר לבית הרב ששמע על המאמצים שעשינו והבטיח לנו כי בע"ה ניושע בקרוב.

לחג הפסח תשנ"ט, בשנה שלאחר מכן, קיבלנו את המתנה היקרה שבמתנות – נולד ישראל מאיר, הבן הבכור שלנו, שמילא את הבית אור ושמחה אמיתית.

המסר

'מן הנקודה הזו אני מרגישה צורך להדגיש. לעולם אסור לזלזל בפגיעת אדם ואפילו נעשתה לפני הרבה שנים ובהיסח הדעת וללא כוונה רעה, ובאדם שבור ומסכן לא כל שכן. לעולם אין לדעת כמה נפגע ועד כמה צערו חשוב בשמים וגורם חלילה לקפידה. לכן לחשוב פשוט לפני כל מילה שיוצאת, כי ההשלכות מי יכול לשער?!

הימים בהם אנו נמצאים עתה צריכים לעורר אותנו לחשבון נפש, חייבים אנו להתעורר – לפני שיהיה מאוחר. קצת מאמץ ואנו אוזרים אומץ, מורידים מעט מן הגאווה וניגשים היישר אל הנפגע והחשוב מכל – ללא דיחוי. אפשר לעשות זאת בביקור בביתו, ואפשר ע"י שיחת טלפון: "שלום, מדבר... מה נשמע? רציתי לבקש ממך סליחה...!" וההמשך כבר יתגלגל מאליו.

אנא, הזדרזו, אחי ורעי! חפשו לפחות אחד שאולי נפגע מכם, ופתאום תראו שחלון הישועות של הקב"ה נפתח לרווחה. בידקו – ותיווכחו! (אור דניאל).