מושגים ביהדות: תרומה גדולה – שיעורה ודינה בזמן הזה

מצווה מהתורה להפריש לכהן מהיבול תרומה גדולה. יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומה נקרא טבל. יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין, נקרא בלשון המשנה "מתוקן".

נאמר בתורה, "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ", ועוד נאמר: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה". למדו חז"ל: מה דגן ותירוש ויצהר הם מאכל אדם וגידולם מן הארץ ויש להם בעלים שנאמר "דגנך", כך כל כיוצא בהם מאכלים מגידולי קרקע בגבולות ארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות לפני אכילתם.

לדעת רוב הראשונים, רק חמשת מיני דגן, יין ושמן - חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה. ובתקופה מאוחרת יותר תיקנו חז"ל להפריש תרומות ומעשרות גם על יבול משאר פירות האילן וממיני הקטניות והירקות. התרומה ניתנת לכהן, שצריך לאוכלה בטהרה ורשאי לחולקה עם אשתו, בנותיו הרווקות ועבדיו הכנענים.

שיעור הנתינה

מהתורה אין לתרומה שיעור, ולכן אומר התלמוד במסכת קידושין, שאפילו חיטה אחת פוטרת שדה שלם, אך במשנה במסכת תרומות נאמר שחז"ל קבעו לה מידה. לדעת בית הלל המינימום שיש להפריש הוא אחד חלקי שישים מהיבול, אך זוהי "עין רעה". אחד חלקי חמישים - זו "עין בינונית", ואחד חלקי ארבעים - זו "עין טובה", כלומר נדיבה.

תרומה גדולה בזמן הזה

בזמן הזה, מפרישים תרומה אך לא נותנים אותה לכהן, וזאת מכמה סיבות:

א. ישנו ספק לגבי יחוסם של הכהנים.

ב. אף אם נמצא כהן מיוחס, ההלכה כיום היא שכולם נחשבים טמאי מת מספק, ומאחר שאין כיום אפר פרה אדומה, אין אפשרות להיטהר.

לפיכך, הנוהג כיום הוא שהתרומה ותרומת המעשר, שאסורות באכילה ובעלות קדושה, מוצנעות בצורה מכובדת (בדרך כלל על ידי הנחתן בפח האשפה, לאחר עטיפתן בשקית אטומה).

וכן פסק השולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף י"ט: "תרומה גדולה, בזמן הזה שהיא עומדת לשרפה מפני הטומאה, שיעורה כל שהוא".