החייל שהביא יהודי לקבר ישראל וניצל מגזר דין מוות – סיפור, פרשת פקודי

ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלושים בשקל הקודש: וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקודש (לח כד-כה)

התורה ציינה ופירטה את סכום הכסף שניתן כתרומה למשכן ע"י ישראל ולאלו מטרות השתמשו בזהב ובכסף בעבודת המשכן.

המשנה (אבות פ"ו מ"ט) "בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד".

וכל השקעה שהיא בתחום הרוחני ובענייני הקדושה ויהא מחירה אשר יהיה, רק הם יעמדו לאדם ביום פקודה.

סיפור

מעשה נפלא סיפר הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפור נורא שמעתי מפי אדם גדול שהתגורר ב"בתי ברוידא" בירושלים, כבחור הוא היה תושב סטוצ'ין, ובימי מלחמת העולם הראשונה, גייסו אותו הרוסים לצבא במלחמתם נגד הגרמנים, הם שלחו אותו יחד עם קבוצת בחורים לחזית, לא הרחק מהעיירה.

בימים ההם החיילים היו מתחפרים בתעלות, ראשי החיילים מציצים מעל הקרקע מכוסים בשקי חול, ומבין השקים – יורים ברובים או במכונות ירייה.

אותו בחור עמד בתעלה, ולידו חייל יהודי נוסף, בשנות הארבעים לחייו, כדורי מוות עפו מכל צד. אלפי כדורי אויב שרקו ללא הרף, ול"ע שכנו זה, נפגע ונפל, התחנן אל הבחור שיביאו לקבר ישראל. הבחור הבטיח לו ברגשי קודש שידאג לקבורתו, לאחר רבע שעה נפטר החייל.

חלפו שעות ארוכות, והקרב נמשך, הבחור החל לחשוש להבטחתו, וההפוגה רחוקה, ברגע מסויים, בסערת הקרב וסכנת המוות, אזר עוז בנפשו השבורה, ובא לכלל החלטה נחושה: "הבטחתי ליהודי, אקיים את דבריי – אביאו לקבר ישראל ויהי מה!"

נטל את הנפטר ובבת-אחת הגביהו על כתפיו, ויצא מהתעלה אל תחת כיפת השמיים למול אור השמש בעיצומו של הקרב והחל לרוץ לכיוון העיירה..

בדרכו חלף החייל בין מחנות קוזקים, מי שלא מכיר את המושג, לא יכול להכיר את גודל הסכנה של פגישה איתם. אך משום מה הם לא ראו אותו. וכך צעד עם הנפטר – כרואה ואינו נראה שלושה קילומטרים במסירות נפש, עד הכניסה לעיר. שם פגש את אחד מאנשי "חברא קדישא" ומסר לו את הנפטר. כשסיים מצוותו, תיכף ומיד שב לדרכו, ורץ בחזרה את כל הדרך, וגם אז לא ראו אותו, עד, שב"ה, הגיע ונכנס לחפירה, למקומו כאילו לא התרחש דבר.

בסופו של דבר, הרוסים השליטים על סטוצ'ין נוצחו. העייריה נכבשה על ידו הגרמנים. הבחור הצדיק קיבל אישור לשוב לעיירה. חלפו ימים מעטים, הגרמנים גייסו אותו לשירותם כשומר בהמות. מכיוון שהם ידעו שבשעת מלחמה בהמות הינן מצרך יקר לאכילה, הזהירו אותו בשעת קבלת התפקיד. "אם בהמה אחת תחסר – דמך בראשך!"

בוקר אחד ברעותו ברחבי השדות הענקיים בקרבת העיר, הוא נקלע שנית לעסק עם מתים. באופק נשמע קול ירייה והצליח הבחור להבחין מרחוק איך חייל נופל תחתיו. הוא לא ראה אדם נוסף בקרבת מקום, לכן הבין שהחייל יצא לשדה – ואיבד את עצמו לדעת. באותו רגע רץ הבחור לעברו לנסות להצילו. הבהמות לא היו במחשבותיו אלא הצלתו של האיש.

כאשר הגיע אליו הבחין שהוא עדיין נושם, פשט את כותנתו, קרע אותה והחל במלאכת חבישה וסתימת עורקים, אך לא עלה בידו ולאחר כמה דקות החייל נפטר. בעודו מתעסק בניסיונות הצלה אחרונים הגיעו חיילי הצבא, הם ראו על הקרקע חייל הרוג ולידו חייל נוסף, מיד כפתו את הבחור הצדיק, וטענו שהוא ירה בחייל ההרוג.

לקחו אותו לכלא צבאי ואחר כך הביאהו לבית משפט צבאי, בשיפוט מהיר גזרו דינו למוות. לפני גזר הדין נתנו לו זכות דיבור להגנתו. "איני מכירו, רק ראיתי שהוא נפל וחשתי להצלתו!"

תחנוניו היו כקול קורא במדבר, לעומתו, התובע מטעם הצבא הניח על שולחן בית המשפט ראיות, לכאורה, שהוא הרג אותו. אתם יודעים כי "עורך דין" יכול לעשות מיום לילה ומלילה יום.. בקיצור, פסקו עליו דין מוות, והעונש נועד למחרת בשעה שתים-עשרה, אז יעמידוהו לפני כיתת חיילים להריגה.

לעשרים וארבע שעות, הטילו אותו כשק עצמות לצינוק. אוי, אוי, עינויים נוראיים, ללא אפשרות מינימלית להירדם. וגם לא עלה בדעתו לישון.

באמצע הלילה, לפתע הוא עומד משתומם, כי נראה לו, בהקיץ או בנימנום, היהודי מהסיפור הקודם – אותו חייל שהביאו לקבר ישראל לפני כחודשיים.

"למה אתה נפחד כל כך?" שאלו האיש. "אל תפחד! אל תחשוש, כי בזכות שטרחת והבאת אותי לקבר ישראל תינצל. אפילו אם תעמוד בשערי מוות. לא יהרגוך!"

הוא נעלם. האם זה דמיון או לא, לא היה לו זמן רב וכוח לחשוב. כך ראה ושמע, ודיו בכך.

לקראת השעה שתים-עשרה הוציאו אותו, סגרו את עיניו במטפחת, והובילוהו כברת דרך, לעבר חלקת שדה פתוחה הסמוכה לסטוצ'ין. העמידוהו ליד קיר מול כיתת חיילים. כאשר מחוגי השעון הצביעו שתים-עשרה בדיוק, הקצין צעק: "אחד!" שתק שניה וצרח: "שתיים!" עוד לא הספיק להכריז "שלוש!", ומרחוק הגיח חייל דוהר על סוס בצעקות רמות כשהוא מנופף במטפחת שבידו: "תעמדו! תמתינו!!!"

המתינו לבואו חצי דקה, וכאשר התקרב ניפנף בידו בפיסת נייר ואמר: "לפני שעה קלה כאשר קברנו את החייל ההוא, מצאנו בכיסו מכתב פרידה לבני משפחתו, שכתוב שמאבד את נפשו לדעת. הנה הנייר!" כמובן שמיד הסירו את המטפחת מעל פניו ושחררו אותו. (ברכת דוד)