י"ז בתמוז: חמשה דברים, הבקעת החומות וחובת הצום – מושגי יהדות

י"ז בתמוז

שבעה עשר בתמוז הוא "צום הרביעי", יום תענית החל בי"ז בתמוז. ביום זה קרו מספר אירועים לאבותינו אך בעיקר נקבע כזכר להבקעת חומות העיר ירושלים, דבר שהוביל לבסוף לחורבן בית המקדש בתשעה באב. החל מי"ז בתמוז מתחילים ימי בין המיצרים הנמשכים שלושה שבועות ונגמרים בתשעה באב.

המשנה במסכת תענית כו: מסבירה את טעם התענית: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל". על אף דברים אלו, עיקר הצום נקבע על הבקעת חומת העיר ירושלים בימי בית שני. בימי בית שני צרו הרומאים מסביב לחומות ירושלים במשך שלוש שנים, עד שלבסוף ביום י"ז בתמוז נחלשו המגינים וחומות העיר הובקעו.

לגבי התאריך בו נבקעו חומות העיר בחורבן בית ראשון ישנה מחלוקת בין התלמוד בבלי והירושלמי. בתלמוד בבלי תענית כח ב מבואר כי בבית ראשון נפרצו חומות העיר בט' תמוז וכן נאמר גם בירמיהו לט ב "בחודש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר". על פי גמרא זו מבואר שהובקעה העיר בט' בתמוז, על כן פסק המגן אברהם בסימן תקמט ב "בעל נפש יחמיר על עצמו ויתענה גם בט' בתמוז על הבקעת החומה בימי בית ראשון". לשיטת הבבלי מאחר שחורבן בית שני נחשב חמור יותר מחורבן הבית הראשון, נקבע התאריך המאוחר יותר כיום תענית לשני האירועים יחד. מאידך, בתלמוד ירושלמי (ה,ה) מבואר שגם בבית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שמרוב הצרות חל בלבול בתאריך והפסוק נכתב לפי מה שחשב העם.

בגמרא במסכת ראש השנה יח: מבואר: "אמר רב פפא, הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה. יש גזרת המלכות – צום, אין גזרת המלכות ואין שלום – רצו מתענין, לא רצו אין מתענין".

לדברי רב פפא, בזמן שקיימת גזירת שמד נגד עם ישראל, חייבים כולם לצום, ובזמן שאין שמד ואין שלום, הצום נתון לבחירה. הכוונה בביטוי "בזמן שיש שלום" לדעת רש"י היא "כשאין יד האומות תקיפה על ישראל", אולם לדעת רוב הראשונים, 'זמן שלום' הוא רק כשבית המקדש בנוי. הרמב"ן מסביר שדברי רב פפא הם אמנם ההלכה לכתחילה, אך מאחר שכלל ישראל קיבלו על עצמם לצום גם בהיעדר "גזרת המלכות", חייבים כולם לצום מתוקף המנהג.