קבלת התורה בזכות ההודאה – סיפור על אברך שלא הבין גמרא

בעל הסיפור מספר: לצערי לא נולדתי למשפחה שומרת תורה ומצוות. הורי אמנם שומרי מסורת, אך הקשר שלי לדת וליהדות היה אפסי ביותר. עד גיל עשרים ושמונה הייתי מרוכז כולי בלימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. הייתי תלמיד מצטיין, ובשנת ההתמחות שלי הגעתי לאחד ממשרדי העו"ד החשובים ביותר. החדות, הנחישות וההתמדה שבי סייעו לי להצליח בכמה תיקים חשובים, עד שבזמן קצר הפכתי להיות שותף במשרד בו עבדתי. גם ההצלחה והשפע הכלכלי לא איחרו לבוא. בטעות (אף שאין טעות) נקלעתי פעם אחת לשיעור תורה בבנין המשרד. הוקסמתי, והמשכתי להגיע באופן קבוע. הצצתי ונפגעתי. תוך זמן קצר נרשמתי לסמינר ליהדות, התחלתי להניח תפילין, לשמור שבת ובהדרגה התחזקתי בשמירת תורה ומצוות.

ואז החלטתי בנחישות לקחת חופש מהכל. עזבתי את הדירה בתל אביב, עזבתי את המשרד ועליתי לישיבה קדושה בירושלים. הוקסמתי משיעורי התורה, מנושא עבודת המידות בין הבחורים, הרגשתי לראשונה ש'כאן טוב לי'. אך בנושא אחד היה לי חושך מוחלט: בלימוד הגמרא. רבני הישיבה אמרו לי, ניתן לך עוד זמן עם הלימוד וזה יסתדר, אך השנים עברו ושום דבר לא נפתח. לא משנה כמה חברותות החלפתי, כמה תפילות נשאתי לבורא עולם, אך לא הצלחתי להבין את הגמרא.

בגיל שלושים התחתנתי בשעה טובה ומוצלחת, הקמנו את ביתנו בירושלים. נולדו לנו ילדים אך לא הרגשתי מרוצה. חזרתי בתשובה ואני לא באמת שמח בפנים, מה יהיה עם לימוד הגמרא? מדי כמה חודשים ניסיתי לחפש ישועה. להתייעץ עם איזה רב או עם צדיק. למה אני לא מבין גמרא? שאלתי בייאוש. אך תשובות לא קיבלתי. רק תסכול שהולך ומעמיק יותר ויותר.

כמה שנים אחרי החתונה חבר טוב חשף אותי לנושא של ההודיה לה' "צריך להודות על הכל, גם על מה שלא הולך" ואמר לי, "ה' עושה לנו רק טוב, צריך רק להודות. זה נותן כח להמשיך". הוא נתן לי ספרים ודיסקים מחזקים בנושא 'איך לקבל מאורעות החיים בהודיה, באמונה שכל מה שה' עושה זה לטובה, אפילו כשהכל נראה שחור'. פעם אחת אחרי תפילות רבות קבלתי חברותא חדשה, שעתיים למדנו יחד וכל מה שאמר נראה לי כמו סינית או יפנית... ליבי התחמם עד לבעירה גדולה 'אני לא יכול להשאר פה יותר' – החלטתי וקמתי ממקומי, יצאתי מהכולל, הלכתי מהר בלי לדעת בכלל לאן, והנה מצאתי את עצמי בקצה השכונה, קרוב לצוק ממנו נשקפת כל ירושלים. היה זה שעת ערב. ידעתי שאני רוצה לבקש מהבורא, אך לא היה לי מושג מה אני הולך לומר, ואז יצאו ממני המילים. 'ריבנו של עולם, תודה' הפתעתי את עצמי.

"נכון שלא ציפית שזה מה שאומר לך עכשיו, במצב סופני כמו שאני חש עכשיו, אבל תודה באמת, אני לא מבין כלום, לא יודע למה שוב ושוב אני מגיע לקושי. אבל אני יודע שכל מה שאתה עושה זה לטובתי. תודה תודה תודה. תודה שאני לא מבין גמרא. תודה על הקושי, תודה על הכאב!"

הפעם הרגשתי תחושה שונה עולה ומתפשטת בי. תחושת קירבה לבורא עולם כמו שמעולם לא חשתי. נשאתי עיניים לשמים והמשכתי בדיבורי. אינני יודע מאיפה הגיעו לפי המילים הבאות: 'בורא עולם, תראה כמה אברכים מצויינים יש לך, בכל הארץ ובכל העולם, כמה תלמידי חכמים יש לך, כמה גאונים יש לך... אינסוף! אבל תראה לי אחד כמוני, שכבר כל-כך הרבה שנים נלחם להבין דף גמרא, ואפילו כשהוא לא מבין הוא אומר לך תודה?!'

למחרת, החלטתי שאני מודה על כל מה שאצליח להבין בלימודי ויהי מה, ולהפתעתי הרגשתי לראשונה בחיי שהפעם זכיתי בכח התודה, לקבל באמת את התורה, התחלתי להבין משהו, כמובן שהודיתי בכל לב, וכיום אני כבר מסיים הוצאת קונטרס בסוגיות הנלמדות אצלנו במסכת שבת... עבורי זוהי קבלת התורה של ממש. (האמנתי ואזמרה)