הזקן שהזמין את רבו לפני יום הכיפורים – סיפור על פגיעה, ויכוח ומחילה

ולא יכלו אחיו לענות אותו (מה ג)

מעשה במגיד שיעור תלמיד חכם וירא שמים, ששנים רבות זיכה את הרבים בשיעוריו הנפלאים. והנה, באחד הימים קיבל הרב מכתב מיהודי זקן גלמוד וערירי, שהיה מלפני שנים משומעי לקחו בשיעוריו, במכתב מבקש הזקן שכבוד הרב יבוא אליו בדחיפות אל בית האבות שהוא דר בו, והדגיש בדבריו שהוא רוצה שהרב יבוא אליו בכבודו ובעצמו, וישוחח עימו פנים בפנים, ולא ע"י מכתב או שיחת טלפון, ושיזדרז לבוא עוד לפני יום הכיפורים.

כשראה הרב מכתב זה שקל בדעתו מה לעשות, מצד אחד הימים הם עשרת ימי תשובה, שבהם צריך האדם לנצל את הזמן, לתורה לתפילה ולחזרה בתשובה, ולהרבות במעשים טובים, ולא לבזבז את הזמן בנסיעות למרחקים אפילו לבקר חולים. אך מצד שני הבקשה נראית חשובה מאוד לאותו זקן, לבסוף החליט הרב כי יש בכך זכות גדולה ליום הדין לבקרו, ולכן החליט לשים את פעמיו כדי לפגוש באותו זקן.

הנסיעה ארכה זמן רב, הרב הגיע אל מחוז חפצו עייף ויגע, אבל היה שמח במצוה שנפלה לידיו, ביקור חולים ולהרנין לב אדם שנפשו עגומה. בהגיעו אל חדרו פתח הזקן את הדלת והנה הוא רואה לפניו את רבו שלא ראהו מספר שנים, בהתרגשות גדולה נשק לו הזקן. ופתח פיו ואמר: "מחילה מכבודו שהטרחתיו לבוא אלי בימים אלו, דבר חשוב ונחוץ לי אל כבוד הרב; לפני שנים רבות היינו יחד בשיעור, ובמהלך השיעור עלה איזה נושא השקפתי חשוב, הרוחות התלהטו – זה אומר כך וזה אומר כך....

גם אני הבעתי את דעתי בענין הנ"ל, אולם דעתו של הרב ושאר הציבור היתה נגד דעתי, ובמהלך הויכוח היו כמו משפטים קשים שנאמרו ונרמזו כנגדי, ונפגעתי מהם עד עמקי נשמתי. ומכיון שהרב לא מיחה בהם, נמצא שהרב היה שותף לזלזול שנגרם לי, זו היתה הרגשתי כשיצאתי מהשיעור.

למחרת היום, הרב הרגיש כי פני אינם כתמול שלשום ושאני נפגעתי, וניסה לפייסני ע"י שקנה לי מתנה, כדי להפיס את דעתי שאתרצה למחול, ובזה תם ונשלם הענין מצד הרב.

אך מה אעשה והפגיעה היתה כל כך קשה שלא יכולתי למחול, ואני עדיין נושא בליבי את הפגיעה, על כן הזמנתי את כבודו אלי כדי שנמצא פיוס יחדיו, במיוחד שאני זקנתי ולא אדע יום מותי, ושהרב לא יתפס חלילה בעוון זה, ובפרט שכעת אנו עומדים לפני יום הכיפורים".

כאשר שמע הרב את הדברים, ויחרד חרדה גדולה, אמנם זכר את כל המעשה, אך לא ידע שעד כדי כך נעלב הזקן עד עומק נשמתו. הרב לא יכל לעצור ברוחו, נפל על צווארו ופרץ בבכי, וביקש ממנו מחילה גמורה, עוד הוסיף לפייסו ולומר לו: "יודע תעלומות יכול להעיד שלא היתה כוונתי חלילה לביישו או לבזותו, אלא כך הם דרכם של ויכוחים בציבור שכל צד מביע את דעתו, וח"ו לא היתה כוונה לפגוע במישהו". משראה הזקן, כי באמת נעשה הדבר בלי כוונה ולא התכוונו לפגוע בו, ובמיוחד לאחר שהרב התחרט וביקש מחילה גמורה בכל ליבו על שיצאה השגגה מתחת ידו, שמח שמחה גדולה ואמר בפה מלא "הריני מוחל לכבוד הרב מחילה גמורה". וכאות לכך הוציא בקבוק יין ישן ושתו "לחיים"! ונפרדו איש מאחיו לשלום ובידידות.

הרב חזר לעירו, וסיפר את המעשה הזה לשומעי לקחו כמה שצריך להיזהר כשיש וויכוח לא לזלזל בדעתו של השני ולכבד כל אדם באשר הוא, "והאמת והשלום אהבו". (עונג לשולחן שבת)