"מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה" – התכשיטים שניצלו מהשריפה

מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה

בעלת המעשה מספרת: בתקופת האירוסין קיבלתי מחמותי תכשיטים יוקרתיים במיוחד, כל התכשיטים היו מזהב טהור שמונה עשרה קראט מצופה זהב לבן ומשובצים ביהלומים בשיבוץ לייזר מעודן ובעיצוב מושלם. מספר חודשים אחרי החתונה העזה אחות בעלי לשאול את התכשיטים הללו לעצמה ליום החתונה של קרובת משפחה. קצת נדהמתי מהעזות של גיסתי. לא מקובל לבקש מכלה צעירה את תכשיטיה. אך היות ולא היה נעים לי לסרב אמרתי לה 'נראה כבר'. אך הגברת לא הותירה לי הרבה ברירות, ולאחר שהבטיחה לי כמעט למשכן את דירתה עבורנו, הסכמתי בלב כבד להשאיל את תכשיטיי היקרים לשבוע של החתונה. אחרי שעיכלתי את הרעיון, חשבתי לעצמי, אם אני כבר מוסרת לה את התכשיטים, הרי שעדיף שאעשה זאת בשמחה ובלב שלם.

גיסתי הודתה לי במילים נרגשות תוך בקשה שאנחנו חייבים לבוא לחתונה לאחל להם מזל-טוב ולהשתתף בשמחה. בשעת ערב מאוחרת, התארגנו ויצאנו לחתונה. לאחר שאיחלנו 'מזל טוב', פנינו אחרי החתונה לצאת לביתנו. פסענו לאיטנו, נהנים מהרוח הקרירה של הלילה. ריח חרוך עלה באפנו כשהלכנו ברחוב הסמוך לדירתנו. כשהתקרבנו לבניין הבנו שמשהו קרה. אנשים התגודדו סביב הבניין שלנו. ניידת משטרה הבהבה וניידת כיבוי אש עם כמה כבאים התרוצצו סביב. מאות זוגות עיניים ננעצו בנו בדממה. העיניים שננעצו בנו סיפרו שזה קשור אלינו. ראינו מישהו לוחש מאחורינו לכבאי: 'זה הם'. רציתי לברוח מהמקום ולהותיר לבעלי להתמודד עם מה שקרה, אבל לא יכולתי לעשות זאת, בעלי היה בהלם גמור.

הכבאי ניגש אלינו והודיע ביובש: 'אנחנו מצטערים. אתם רואים את מה שקורה פה. השארתם מזגן דלוק, גץ שיצא מהמזגן נתפס במזרן, כל הדירה שלכם בערה'. כאן בעלי השפיל את עיניו, והכבאי הנמיך את טון דיבורו ואמר. 'עבדנו לכבות אותה. אבל אני חושש שהלילה תצטרכו לחפש לכם מקום אחר להיות בו.

אין מילים להסביר מהי תחושתו של זוג צעיר שחוזר עליז ומאושר מחתונה ופתאום מודיעים לו שאין לו בית לחזור אליו. המראה מבחוץ היה נורא, אבל באותם רגעים לא הבנו את המשמעות למילים 'הדירה שלכם הלכה'. רק היינו המומים לחלוטין. התקשרתי לאמי וניסיתי להסביר לה שיחידת הדיור שלנו נשרפה ושאנחנו בדרך אליה. אחרי שהתמקמנו. ניסתה אימי להרגיע אותי שהכל יהיה בסדר ותוך כמה ימים הכל יסתדר. הלכנו לישון. בבוקר הלכתי עם בעלי לדירה. וכבר בחדר המדרגות הבנתי שזה רציני. הכל היה שחור ומפויח. צחקנו קצת למראה המפתח שבעלי הוציא מהכיס, כי הדלת לא היתה, במקומה ניצב גוש מתכת מומס ועקום. הרהיטים היו שחורים. אוכלו לגמרי מהחום האדיר. כשפתחתי את הארון בחדר השינה נחרדתי לגלות שכל הנדוניה היוקרתית שלי פשוט נעלמה. היו שם גושי פלסטיק מפויחים, והכל התכלה. זה היה בלתי נתפס בעיני. פרצתי בבכי כאוב והיסטרי. בעלי פתח את קופסת השטריימל ומצא אותה ריקה. השערות נמסו ורק השלד והכיפה נשארו. כשנתקלתי בחנוכיה הנמסה והשחורה בארונות המטבח. פתאום נזכרתי: בתכשיטים שלי. רצתי לחדר השינה ופתחתי את הארון. הכל נמס.

בהבלחה של רגע עלתה בי מחשבה של הודיה עמוקה, איזה השגחה פרטית. התכשיטים לא אצלי, הם נשמרו לבטח אצל גיסתי שענדה אותם בחתונה. הרכוש היחיד שנותר לנו הם התכשיטים היקרים. אם הם לא היו אצלה הייתי מאבדת גם אותם. ברגעים האלו, בהם עמדתי ונברתי בקופסת התכשיטים הריקה. חשתי במלוא העוצמה את דברי חז"ל 'כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה'.