מר ויינשטיין, הטיסה ותפילת יזכור – סיפור "קץ שם לחושך"

סיפור – קץ שם לחושך

מספר בעל המעשה: באחת הטיסות שלי, משך את תשומת לבי איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה. על מעטפת הארוחה שלו היתה תווית על שמו 'מר ויינשטיין' – מה שהעיד על היותו יהודי. כשסיים לאכול פניתי אליו. 'תסלח לי אדוני, אני לא מתכון להיות חוצפן או חס וחלילה לפגוע בך. אבל אפשר לשאול אותך שאלה. האם אתה יודע שניתן להזמין ארוחה כשרה בטיסה זו?' הוא נעץ בי מבט וענה. 'אני לא אוכל כשר'. 'למה אתה מתכוון? בביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל הכל, או שמא שמירה על כשרות המאכלים אינה חשובה בעיניך?' 'לא' הוא ענה, 'אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי בזה מכיוון שהקב"ה ציוה זאת, וכל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההיפך!'

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי לראות קעקוע של מספר (מאושוויץ) על זרועו כשהפשיל את שרוולו. 'אתה באמת רוצה לדעת?' שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו הענין הזה מתרוצץ בראשו זה זמן רב וכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול. והמשיך. 'זה הבן שלי...

'זה הדבר האחרון ששבר אותי. החזקתי מעמד לאורך כל הדרך, עד שיום אחד כבר לא יכולתי. במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז היתה לי רק שאיפה אחת ..לראות את הבן שלי, כתריאל מנחם, משתחרר מהמחנה. ואמו כבר הלכה מזמן לעולמה עם האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד! הייתי בטוח בזה.

יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח שבו מבצעים תליה מרוכזת של אנשים. היתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחזקה, שזרימת הדם כמעט נעצרה בעורקיי. כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך התוהו ובוהו שנוצר, ומאז לא ראיתיו. כעבור זמן, סיפר אחד ממכרי מהמחנה, שראו חייל אוחז בבני ויורה בו'.

כשהוא מוחה את דמעותיו, המשיך בכעס: 'הקב"ה צוה להוליד ילדים, אני קיימתי זאת ונלקחו ממני כולם! אז עכשיו כל מה שהקב"ה מצוה לעשות – אני עושה בדיוק ההיפך. הוא מצוה לאכול אוכל כשר ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת ואני נוסע ברכב והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצות'.

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה, במהלך שש שעות הטיסה הנותרות שררה דממה מוחלטת בינינו ..נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.

חלפו ארבע שנים והחלטתי לנסוע עם משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים. ביום הכיפורים לתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית הכנסת במאה שערים. בהפסקה הקצרה, יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אויר צח, לפתע הבחנתי באיש זקן יושב בתחנת האוטובוס ומעשן. הייתי בהלם! פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר מאשר מר ויינשטיין! הבנתי שנתנו לי הזדמנות נוספת מהשמים. בודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה, חשבתי. ניגשתי אליו: 'הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך. השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו מלכתחילה...

אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים תפילת 'יזכור' (לזיכרון הנפטרים), בוא איתי והזכר את שם הבן שלך, שמת על קידוש השם ותתפלל לעילוי נשמתו. זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את נשמתו בבית דין של מעלה?'

דמעות מלאו את עיניו. חבקתי את כתפיו בזרועי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת. ניגשנו לעמדת החזן וביקשנו לעשות השכבה מיוחדת. מר ויינשטיין נשען ולחש את שם בנו 'כתריאל מנחם בן יחזקאל שרגא'. לפתע הפכו פניו של החזן לבנות, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו מחוריהן. הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק: 'אבא'!!!! ואז התעלף.. (האמנתי ואדברה)