הזקן שחזר מבית דין של מעלה בזכות עניית אמן ושמירה מלשון הרע – סיפור

סיפר פרופסור אברהם, מבכירי הרופאים בבית החולים 'שערי צדק': להרה"ג שמחה הכהן קוק זצ"ל. לבית החולים הגיע יהודי מבוגר, אשר נתקף בדלקת ראות חריפה ביותר, שהיתה מלווה בחום גבוה מאד. מצב שכזה, בפרט לאדם בגיל מבוגר, יכול להוביל במהירות לכדי פקוח נפש, לפיכך מיהרו צוות הרופאים בראשות פרופסור אברהם, לתת לו תרופות חזקות המתאימות למצבו, ואכן, תוך ימים מספר החל מצבו להשתפר במהירות. לאור זאת החלו הרופאים בהכנות לשחרורו לביתו לקראת שבת הקרבה.

חלפו יומיים, ולמגינת לב כולם החל המצב להידרדר. החום שוב זינק לגבהים, והרופאים חזרו לתת לחולה טיפול תרופתי אינטנסיבי. לקראת השבת הבאה שוב התייצב המצב: החום ירד, ונדמה היה כי האיש מתחיל להתאושש, אך מיד לאחר השבת – עלה החום, אף יותר מכפי שהיה קודם.

המצב החל להדאיג. נראה היה כי הטיפול הרגיל אינו מועיל כמצופה, וכי יש צורך בנתינת תרופה חזקה יותר, אלא שהטיפול בתרופה זו היה כרוך בתופעות לוואי קשות, ואף היה בה סיכון להחמרת המצב. על כן ביקשו הרופאים את הסכמת בני המשפחה בטרם יתחילו בטיפול.

כנהוג בקרב מחננו, לא מהרו בני המשפחה להסכים לביצוע הטיפול בטרם נועצו עם גדולי ישראל. רק לאחר שקיבלו את ברכתם נאותו להסכים לטיפול. מהכא להתם החמיר המצב מאד. החולה איבד את הכרתו, וסכנה חמורה נשקפה לחייו. הרופאים החלו מיד בטיפול, כאשר בני המשפחה מלווים את יקירם בחרדה ובחשש מפני הבאות.

בבית דין של מעלה

בסיעתא דשמיא, השפיעה התרופה לטובה, וזמן קצר לאחר מכן הזיהום פסק. מצב החולה החל להתייצב, ולאחר זמן מה הוא פקח את עיניו והביט סביבו. מסבר פניהם של בני משפחתו הוא הבין עד כמה היה מצבו חמור. כאשר היה בו הכוח לדבר, פתח את פיו וסיפר את סיפורו המופלא: "זמן קצר לאחר שאיבדתי את הכרתי והגעתי עד שערי מוות, מצאתי עצמי ניצב לפני בית דין של מעלה. בית הדין דנו ביניהם בשאלה כלשהי. הטיתי את אזני והבנתי, כי הדיון שהתנהל באותה שעה עסק בי. בבית הדין דנו האם ניתן להחזירני לעולם הזה, או שמא יש להותירני בעולם הבא. אלו צדדו לכאן ואלו צדדו לכאן, המקטרגים עמדו מחד גיסא והסנגורים מאידך גיסא, ולבסוף נראה היה כי יד המקטרגים גוברת, ואני נידון להישאר בעולם הבא.

אלא שאז נשמע לפתע מאי שם קול שהיה מוכר לי להפליא. ברגע הראשון לא הצלחתי להיזכר מאין מוכר לי הקול, אך לאחר זמן מה נזכרתי. היה זה קולו של רב בית הכנסת שבו אני מתפלל, במשך שלושים השנים האחרונות. הטיתי שוב את אוזני ושמעתי כיצד הקול מנסה ללמד עלי זכות: 'שמעו נא רבותי, דיינים מומחים: במשך שלושים השנים האחרונות, אני משמש כרב בבית הכנסת שבו מתפלל הנידון. מעיד אני נאמנה, כי במשך כל שלושים השנים הללו – מעולם לא הפסיד האיש את השיעור שקודם לתפילת שחרית!'. משנוכח כי טיעון זה אינו מועיל הוסיף הרב ואמר: 'במשך שלושים השנים ששימשתי כרב בית הכנסת, הוא לא איחר, אפילו פעם אחת, לתפילה. אם לא די בכך, היה משכים לבוא לבית הכנסת, מקשיב לברכות השחר של המתפללים, ואף סחב אחריו את יתר המתפללים אשר אף הם דבקו בהנהגה זו. וכך יצא שמו של בית הכנסת בפי כל כ'בית הכנסת של עוני אמן.' וכן מעולם לא שמעתי ממנו שדיבר לשון הרע על הזולת.

"מול טענות כה חזקות לא יכלו בית הדין לסרב לביטול גזר הדין. קול הכרוז יצא מיד, כי בית דין של מעלה פוסקים לאיש חיים, וכי יכול הוא לשוב לעולם הזה ולהמשיך בעבודת ה'."

"באותו רגע פקחתי את עיני, והנה אני כאן עומד לפניכם, בחסדי שמים, בריא ושלם!", סיים הזקן את סיפורו המרטיט.

כאשר עמד החולה להשתחרר מבית החולים, באו ילדיו לחדרו של פרופסור אברהם, כדי להודות לו על החלק הרב שנטל בריפויו של אביהם, ובתגובה אמר להם הפרופסור: "וכי לי מבקשים אתם להודות?! הלא אני וחברי כבר נואשנו מחייו, ארע לו נס גלוי, והתודה על כך מגיעה אך ורק לריבון העולמים."!

דברי ה"חפץ חיים" על כוחה של תפילה מפה נקי

"הסיפור ריגש אותי מאד", סיים הרב קוק את דבריו, "בפרט משום שנזכרתי בדבריו הנודעים של מרן ה'חפץ חיים' בהקדמתו לספרו 'שמירת הלשון', המשיבים על תמיהתם של רבים: מפני מה התפילות הרבות, שמתפללים מיליוני יהודים במשך אלפי שנים לבנין בית המקדש, טרם התקבלו? והתשובה לכך פשוטה: כשאדם מדבר לשון הרע פיו מתלכלך, ותפילות היוצאות מפה מלוכלך כוחן מוגבל…

במעשה שארע עם יהודי יקר זה, ראיתי המחשה ברורה לדבריו של ה'חפץ חיים': גם לאחר שכל הטיעונים שהעלו סנגוריו לא הועילו, הגיעו לפתע שתי מצוות קלות התלויות בפה – עניית אמן אחר ברכות השחר, והימנעות מלשון הרע, ויחדיו הכריעו את הכף לטובה."

רבה של העיר רחובות, בתוך משא החיזוק שנשא בפני מאות נציגי 'בני אמונים', בכנס שהתקיים בשנת תשע"ג בבני ברק.