"רבונו של עולם, זושא רעב" – עד היכן כוחה של אמונה

עד היכן כוחה של אמונה

מעשה בגבאי בית הכנסת שבאניפולי, שהיה משכים יום ביומו ודואג לפתוח את בית הכנסת להכינו לשעת התפילה ולוודא שהכל יעמוד על מקומו. ואף לאחר התפילה המשיך בעבודת הקודש והחזיר את הספרים למקומם.

אחד מתפקידיו של הגבאי היה להגיש לצדיק רבי זושא מאניפולי רב העיירה, את ארוחת הבוקר לאחר שסיים את תפילתו, תושבי העיר שהכירו בקדושתו וצדקותו וידעו את עוניו של הצדיק, שילמו לשמש בעבור הוצאות הארוחות.

דרכו של רבי זושא היתה שכאשר היה נזקק לדבר מה, היה נושא את עיניו כלפי מעלה ומבקש את צרכיו ישר מהקב"ה, כך שמעודו לא ביקש צרכיו מבשר ודם. ובשעת הצורך היה פונה לשמיא וקורא "רבונו של עולם! זושא צריך כך וכך".

מאז ומעולם נמנע מלהזכיר את רצונותיו בגוף ראשון ולא היה אומר את המילה "אני" אלא כמספר לזולת שזקוק לעזרה "זושא צמא!" "זושא עייף". מדי יום ביומו בסיום תפילתו היה רבי זושא נושא עיניו למרום ואומר "רבונו של עולם! זושא רעב" והשמש שהיה שומע מיד היה מגיש את ארוחת הבוקר, והצדיק כשראה את השליח הודה מיד לבורא העולם ולשלוחו.

בכל יום כשהשמש היה שומע את קריאתו של רבי זושא לבורא עולם היה לבו נצבט מדוע אינו פונה אליו, באותו יום שהיה לחוץ התגנבה למוחו מחשבה להוכיח לרבי זושא כי אחרי הכל זקוק הוא לעזרת בשר ודם, ואילולי השמש היה רבי זושא נשאר רעב.

ולכן החליט כי מחר כאשר יסיים הרב את תפילתו ויפנה בקריאה לשמים. לא יזוז ממקומו ולא ייגש אליו, אז יווכח רבי זושא שחייב את עזרתו ובלעדיו אין מי שיגיש את ארוחת הבוקר, וכך יתחיל לקרוא בשמו.

באותו יום לאחר שסיים הרב את ארוחתו בדרכו בחזרה לביתו הייתה שלולית גדולה של מים, כאשר הולכי רגל היו מגיעים לחצותה, הונח קרש ששימש כעין גשר, וכך עברו עליו עוברים ושבים. ר' זושא הלך על הקרש בזהירות, לפתע הגיח נער שובב ופוחז שלא הכיר את הרב וחמד לצון קפץ בכוח על קצה הקרש ורבי זושא החליק לתוך השלולית.

להפתעתו הגדולה של הילד הביט בו הצדיק בעיניים אוהבות והחל להרעיף עליו ברכות בחמימות רבה כאילו גמל לו חסד נפלא, הנער לא התאפק וסיפר את מעשיו הרעים לאיש שעבר בקרבת מקום, הנער התחיל לצחוק כשסיפר כיצד הצליח לעשות את מעשה הקונדס ואף קיבל על כך ברכות.

האיש שאל אותו איך נראה אותו יהודי, הנער החל לתאר את דמותו והאיש צעק על הנער: מה עשית? פגעת באיש צדיק וקדוש! החטא לא יכופר לך, אוי לך ואבוי לנפשך...

הנער החל לרעוד, בקול מפוחד ומבויש שאל את האיש מה אעשה? תן לי עיצה כיצד לתקן את החטא. אמר לו האיש מחר בבוקר תבוא אל בית הכנסת ותביא עמך ארוחת בוקר טובה וכאשר יסיים הצדיק את תפילתו גש אליו בקש את מחילתו והגש לפניו את הארוחה רבי זושא הוא עניו גדול וצדיק ודאי ימחול לך.

למחרת, ישב השמש במקומו כפי שתכנן במצב רוח מרומם, וחיכה לראות כיצד רבי זושא יתיאש מלקבל את ארוחתו מידי שמים ויאלץ לפנות אליו ולקרוא בשמו על מנת לקבל את ארוחתו.

והנה, כאשר הגיע השעה בה סיים רבי זושא את תפילתו וכדרכו קורא: "רבונו של עולם! בנך זושא רעב", לפתע נפתחה הדלת ואל הבית כנסת נכנס נער צעיר ובידו מגש כל טוב, והגיש את המאכלים לרבי זושא.

רבי זושא הביט בו, ומיד הנער החל לדבר ברצף: "אני הוא הנער שגרמתי אתמול לרב ליפול לשלולית המים, אנא סלח לי, היה לי רגע קט של שובבות ואני מתחרט על מעשי בכל ליבי. האם יואיל הרב לסלוח לי על מעללי הרעים, ולהסיר מעלי כל קפידה?" סיכם הנער את דבריו.

רבי זושא אחז בידו של הנער, והסביר כי מעולם לא בא אל ליבו שום קפידא, וגם לא היית צריך לטרוח להביא לי תשורה זאת, רבי זושא הודה לנער בכל לבו על הטרחה ונפרד מעימו לשלום.

מן הצד צפה השמש וכולו נרעש ונרגש, הוא המתין לצאתו של הנער ואז רץ אליו וביקש ממנו לספר מה היה. השמש המופתע שב למקומו בבושת פנים תוך שהוא מביט כל העת בצדיק שהיה סועד. "היום כבר למדתי שיעור באמונה"

הכל בידי שמים כפשוטו, הקב"ה הוא המפרנס כל חי מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ואני רק שליח ההשגחה הקטן של הרב הצדיק. (עונג לשולחן שבת)