"ויאמינו בה'" – "אני רק יהודי פשוט": הסיפור שהחזיר את מוני בר חיים לבית הכנסת

ויאמנו בה' (יד לא)

סיפור

מוני בר חיים אינו איש דתי. ליתר דיוק, באיזור שלו, לא תוכלו למצוא גבר אנטי דתי יותר ממנו...

הוא כבר אינו איש צעיר, עיסוקו, למעלה משלושים שנה, כמאבחן ילדים לקויי למידה, העמיד אותו בשורה הראשונה של אנשי המקצוע, ששמם הולך לפניהם, הספר שכתב "ילדים הם עולם אחר" הפך ללהיט.

היה זה בוקר יום קיצי, החום הכבד עדין לא לפת את הנבראים, והוא השכים קום כהרגלו, לצעידת הבוקר הקבועה שלו. מוני בר חיים אימץ בחום את הפתגם: "נפש בריאה בגוף בריא", למרות שבריאות הנפש לדידו, זו השכלה אוניברסיטאית אקדמית על כל השלכותיה, נו טוב.

השעה שבע בבוקר, אנשים עטופי טלית ותפילין נכנסו ויצאו מבית הכנסת. אותו זה ממש לא עניין. אף פעם הוא לא הישיר מבט לטיפוסים הללו, שסימלו עבורו גלות, חשכה, נחלשות ומה לא?

במקרה הפעם, פנה מוני לכיוון המרכז המסחרי, והנה מולו... לא פחות ולא יותר... דוקטור אביגדור נחושתן. "בוקר טוב דוקטור" קידם את פניו בתמיהה, למראה הדוקטור העטוף בטלית ותפילין.

"בוקר טוב מוני" חייך אליו הדוקטור במאור פנים. "לא ידעתי, אתה דתי"...

"אני לא דתי" ענה הדוקטור.

"אז לאן אתה הולך עם התפילין?" "לבית הכנסת", השיב הדוקטור "זה לא סוד... אני לא המצאתי את זה". "אז אתה כן דתי". התעקש – קבע מוני בר חיים. "לא אדוני... אני רק יהודי פשוט, רק יהודי פשוט"... קבע הדוקטור בחצי חיוך טומן סוד, והמשיך לדרכו.

עשרים שנה מוני מכיר את הרופא המשפחה המסור אביגדור נחושתן, ומעולם לא העלה בדעתו שהוא פוקד את בית הכנסת מדי בוקר עטור טלית ותפילין, שכן, מעולם לא הקרין שמץ של יהדות. 'אני יהודי פשוט... רק יהודי פשוט'... הדהד המשפט במוחו כמינים ועוגב, כצלצלי שמע... לא פוסק לרגע. 'אני רק יהודי פשוט... יהודי פשוט'...

רבונו של עולם, הרהר בעודו נח על ספסל בגן הציבורי, מהיכן אני מכיר את המשפט הזה: 'רק יהודי פשוט???

מוני נולד להורים ניצולי שואה, בביתו שררה תמיד אוירת שקט מתוחה. אבא היה איש מופנם וסגור, אשר מיעט לדבר, ובפעמים בהם פתח את פיו, יצאו מספר מילים ומשפטים יבשים ונטולי חיות. איש קשה יום, חרוץ, עובד במפעל תעשיתי, ומביא לחמו בכבוד. מוני היה בן יחיד, אמו נפטרה כשהיה בגיל צעיר, ומיד לאחר מכן אביו חלה במחלה הנוראה – אלצהיימר.

נער יתום בגיל שש עשרה, ללא אמא להשען עליה ולהתרפק על כתפה, ועם אבא ההולך ומאבד את זכרונו, יושב שעות שותק ובוהה, פה ושם מנגב דמעה.

שלוש שנים הוא סחב את המחלה, אבל בשנה האחרונה הוא שקע אל מצולות הזיכרון ודלה משם אירוע שעליו חזר כמה פעמים וכך סיפר.

רציתי למות, לא יכולתי יותר, מוכה וחבול בכל הגוף, רעב, בקושי שוקל שלושים קילוגרם, אין לי הורים, אין לי אחים אין לי לאין לחזור. "הוי אלוקים רחם עלי"...

ואז הגיח פתאום החייל הנאצי הזה, שני מטר גובה, ושלף אקדח, "יהודון מסריח", שאג לעברי והידק את האקדח לרקתי. "מי אתה בכלל?" צעק עלי הנאצי. "אני רק יהודי פשוט"... עניתי לו, "יהודי פשוט"... הנאצי החזיר את האקדח לנרתיק והלך לו.

אבא של מוני בר חיים חזר על הסיפור הזה עשרות פעמים, אולי מאות, עד שגווע אל מותו, כשעל שפתיו המילים "אני רק יהודי פשוט".

כן, שלושים שנה, נדחק בקרקעית התודעה שלו הביטוי הנדוש כל כך "אני רק יהודי פשוט" עם הבעת הפנים המיוסרת של אביו, עם הדמעה בזוית העין.

ואני יהודי? שאל מוני את עצמו בעודו יושב על הספסל. אני יהודי פשוט? או שמא אני סתם מסתובב בעולם ללא זהות ותוכן? השאלות היו נוקבות עד תהומות הלב. לאחר חצי שנה, סמוך לגן הציבורי, הוא שוב נפגש עם דוקטור נחושתן. הדוקטור בדרכו לבית הכנסת והוא בדרכו ל... בית הכנסת, מעוטר בטלית ותפילין.

"בוקר טוב מוני" "בוקר טוב דוקטור"

"רק רציתי להגיד דוקטור... גם אני רק יהודי פשוט. פשוט יהודי. (קשרים)