אמונה מתוך עמל – כיצד נכשלו המרגלים, ורבי ראובן קרלנשטיין שרקד על הכליה שאבדה

שלח לך אנשים וגו' (יג ב)

המרגלים היו אנשים נכבדים ורמי-מעלה, ואם כן כיצד נכשלו בהוצאת דיבה על הארץ?

תירץ הגר"מ פיינשטין זצ"ל בספרו 'דרש משה', שחסרון האמונה של המרגלים נבע מכך שאמונתם לא הגיעה להם מעמל ויגיעה עצמית, בני דור המדבר הגיעו לאמונה בדרך הקלה ע"י ניסים ונפלאות שראו בעיניהם, אמונה הנרכשת באמצעות ניסים יש בה חסרון.

על כן, למרות שבני ישראל ראו את הניסים הגדולים שעשה ה' במצרים עדיין לא נשאר רישומם בתוכם, כיוון שבמה שהם לא ראו הם לא האמינו, וזו תוצאה של אמונה בדרך הקלה.

הקב"ה חפץ באמונה תמימה של האדם. המשנה בברכות (ס:) אומרת ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" מלמד שלא תמיד הקב"ה עושה רצוננו, ופעמים שאין אנו מקבלים את אשר אנו חפצים בו. אך גם בעת כזאת חייבת האמונה להיות נטועה בליבו של האדם, על מנת שיבין שהקב"ה מחליט מה טוב לנו באמת, והאם בקשותינו יתמלאו, או ישיב פנינו ריקם.

מעשה נפלא המחזק את דברינו:

סיפור

פעם חלה המגיד מישרים, הגאון רבי ראובן קרלנשטין זצ"ל בכליותיו, והוכרחו להשתיל בגופו כליה חדשה. בני משפחתו של הגאון עשו את מיטב מאמציהם והשתדלו בכל מרצם לקבל השתלת כליה עבורו. והוא, עם צערו הנורא, התאזר והתגבר כארי בעבודתו בשמחה, ולא הניח לעצב כל שהוא לקונן בליבו הפועם כל כולו באהבה והתחזקות באמונתו יתברך.

לאחר המתנה של שנתיים וחצי ותוחלת ללא תקוה. הוחלט להרחיק מניו יורק ולנסוע לצד השני של ארה"ב, לבית רפואה ענק שבקליפורניה ולנסות להשיג שם כליה.

סיפר אחד הרבנים שהתלווה לרב: זכיתי לנסוע עם הגאון לעיר סאן פרנסיסקו בקליפורניה. הייתה זו נסיעה של שש שעות טיסה מניו יורק. הגענו בשעה עשר וחצי בערב ומשם נסענו לבית הרפואה.

בבוקר, כשהגענו ליעד, שני שוטרים המתינו לנו. הם מסרו לנו הודעה דחופה לצלצל לביתנו בניו יורק. קל לתאר את הצמרמורת שהרגשנו – מה ההודעה הדחופה מביתי בניו יורק?...

טילפנו ובני הבית אמרו כי לפני ארבע שעות צילצלו מבית הרפואה והודיעו כי הצליחו להשיג כליה מתאימה עבורו. אומנם לפי התהליך המשפטי המקובל מוכרח להודיע תוך שלוש שעות שהוא מוכן לקבל את האיבר מאותו תורם, ואם לא הם עוברים למועמד אחר ברשימה.

לכן בני הבית ניסו להשיגנו דרך שוטרי שדה התעופה ושוטרי העיר שניסו לאתר אותנו בכבישים אחרי הנחיתה, אבל ללא הועיל. ואכן, כשלא עלה בידם, העבירו בבית החולים בניו יורק את הכליה לנצרך אחר...

קשה לי לתאר את רגשותי בשומעי שמועה זו מעבר לקו. פניי החווירו. הגאון רבי ראובן התפלל תפילת שחרית, נעמד לצידי בסיום השיחה והתעניין מה קרה. כמובן שניסתי לדחותו בתירוצים, אך הוא הירבה להפציר, שלא אמנע מלהגיד לו את האמת, וסיפרתי לו את הדברים כהוויתם...

פניו של הגאון האירו כאיש השומע שמועה טובה. הרב ניגש בעוז רוחו לטלפון ובקול חוצב של שמחה והתחזקות צילצל לבני ביתו וקרא בשמה של הרבנית ואמר: האם את שומעת את החסד שעשה עימנו ה' יתברך? המחשב הורה שיש כליה מתאימה עבורי, אבל הקב"ה היודע שאין זה לטובתי הציל אותי, שדווקא באותו לילה כאשר מצאו תורם, הרחקתי נדוד למרחקים של אלפי קילומטרים כדי שלא תעלה כליה זו בחלקי!

ויצא עמי בריקוד של שמחה... הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו... כעבור שלושה חודשים נמצאה הכליה המתאימה לו והושתלה בגופו, וב"ה הוא חי עוד כשלושים שנה בבריאות שלימה, ובכל שנה ושנה היה עורך סעודת הודאה גדולה שניצל מההיזק ולא נשתלה בגופו כליה שאיננה מתאימה לו.

בדרך אגב סופר, שעסקן חקר אחר אותן שתי כליות שהיה נראה כמי "שהפסידו" אותם, ולמעשה הושתלו בשני גויים הבאים משני קצות תבל, ושניהם מתו תוך שישה שבועות, כי הכליה אומנם הייתה יפה ושלמה מבחוץ אך מבפנים הייתה מזוהמת לגמרי. אז נראה לעין כל, כי צדקה שמחתו של רבי ראובן.

קשה לשער כמה שנים לא זכה העולם לכזה ריקוד של איש אמונה וביטחון, צדיק נשגב כרבי ראובן זצ"ל. מי שלא היה באותו ריקוד לא יכול להאמין להיכן יהודי יכול להגיע, לאיזה דרגה בדביקות בה'. אני זכיתי לעמוד לצידו של עובד ה' במדרגה גדולה וקדושה כזו. ויש לנו הרבה להצטער לאחר שראינו את התאמצותו באמונה וביטחון ברוח של שמחה אמיתית, במצב שאיש אחר הסובל היה מתייאש! (ברכת דוד)