"קיבלתי את הקול שלי במתנה" – סיפור על ניתוח, אמונה והודיה

סיפור

בבוקר סתוי רגיל, ביקורת סטנדרטית אצל הרופא (אנדוקרינולוג). בסיום הביקור מבקש הפרופסור לעשות ביופסיה של בלוטת התריס. מיד הבנתי ממה הוא חושש, אך היות ואני אופטימית מטבעי לקחתי זאת בקלילות, אבל עם מעט חשש.

ברגע שיצאתי מחדרו של הרופא צלצלתי לאשת הרב שעמו אנו מתייעצים וגם מתברכים. מאוחר יותר ענתה לי הרבנית ואמרה שהרב בירך ואמר 'שאין מה לדאוג'. עם אמונה תמימה הלכתי לעשות את בדיקת הביופסיה. בליבי הרגשתי שאכן ימצא גידול אך 'אין לי מה לדאוג', בעיקר משום שהרב אמר, וגם משום שאמא שלי עברה מקרה דומה, והכל עבר בשלום.

במתח חיכיתי לתוצאות שלא איחרו לבוא, ואכן נמצא גידול קטן, אך ממאיר, רח"ל. בעלי התקשר אלי ושאל: 'נו. מה התשובה?' עניתי: 'מה שלא רוצים לשמוע'. בבית חיכתה לי 'תגבורת', בעלי היקר, בתי הנשואה וחתני. נכנסתי, התיישבתי ואמרתי להם: 'גם זו מתנה. שה' שלח לי והוא מנסה אותי, וצריך לקבל ברצון ובסבלנות. ובעז"ה נעבור גם את זה'. אבל מאוחר יותר לא הייתי כל כך 'גיבורה'. בדרך כלל 'הגיבורים' הם אלה שבאים לעודד את החולה, אך כשמדובר בבשר שלך עוצמת הבטחון העצמי מתפוגגת, ולא על אף אחד מישראל. נלחצתי מאוד מחשש שאטרך לעבור טיפולים, אך בחסדי ה' אחרי כמה שעות של מתח נתבשרתי שמדובר בניתוח לא נעים כל כך, אך אחריו לא יהיו טיפולים נוספים.

ביום הניתוח התייצבנו בשעה מוקדמת בבית החולים. עודי מחכה למנתח שהומלץ ע"י עסקני הרפואה ושמו הולך לפניו, נכנס הפרופסור ומסביר לי מעט על הניתוח ואז הוא אומר 'יתכן שנצטרך לעשות 'חור בגרון'. הייתי בהלם ואמרתי 'חור בגרון? אף אחד לא אמר לי. ומה ההשלכות?' הפרופסור ממשיך 'אני חייב לידע אותך לגבי הסיכונים, החל מצרידות קשה ועד לחור בגרון תמידי ואפילו אילמות. כן, היו מקרים של אובדון הקול לצמיתות'... הרגשתי שהשמים נופלים עלי, אילמת? הקול הוא כלי העבודה שלי. הוא כלי התקשורת השגרתי, התכוף, עם בני המשפחה עם חברות לעבודה... הקול נועד לתפילה! נכון שהקב"ה שומע תפילת כל פה, גם מפה שאין בו קול... אבל איך אוכל לנהל את חיי מבלי קול? הייתי בהלם. סיפרתי את הדברים לבעלי, וגם הוא נדהם.

כשנקראתי להיכנס לחדר הניתוח. לפתע עלתה בליבי מחשבה, לבקש מהפרופסור שיגיד לפני הניתוח: 'בעזרת ה' נעשה ונצליח'. בכל זאת מדובר בחיים שלי, בבריאות שלי, והוא שליח משמים ושיעשה מלאכתו נאמנה. התלבטתי כיצד הוא יקבל זאת, מדובר ביהודי רחוק רחוק... עוד אני מתלבטת, נכנסת לחדר אחות חדר הניתוח ואומרת בקול רם 'בעזרת ה' נעשה ונצליח'. הייתי מופתעת ואמרתי לה 'למלים האלה חייכתי, הם כמו מים צוננים על נפש עייפה'. והאחות בחיוך גדול המשיכה: 'המלים האלו מלוות אותי לכל מקום. בעוונותי הרבים אבא שלי היה רב חשוב, אמנם לא הלכתי בדרכיו אך מילים אלו מלוות אותי לכל מקום'. נשאר בה קורט של יראת שמים. היא הלכה והרופא המרדים נכנס ושאל כמה שאלות וסיכם את השיחה 'בעזרת ה'... הכל יעלה יפה'. המילים האופטימיות הללו נסכו בי אושר.

חשבתי בליבי, שום חובה שהפרופסור המנתח יגיד זאת, הקב"ה כבר השמיע לי את המילים הללו מפי עוזריו הנאמנים, ומסתבר שגם הוא מסכים עמם. וכך נכנסתי לחדר ניתוח בלב בוטח אבל מקדימה לעשות חשבון נפש נוקב, האם השתמשתי בקול שלי לדברים טובים או שמא... היו אלו שניות שנמשכו נצח. האם אזכה להתעורר מדברת או חלילה אילמת...

לפני זריקת ההרדמה אמרתי 'בידך אפקיד רוחי', נרדמתי. וכאשר התעוררתי! והנה לנגד עיני בני משפחתי ובני הבכור שואל: אמא, מה שלומך? ואני עונה ברוך השם. ואז בני אומר לי 'אמא את מדברת רגיל. לא צרודה, ולא אילמת'.

'כן, הכל חסדי שמים, אין בעל הנס מכיר בניסו' מלמלתי תשושה.

שבוע לאחר הניתוח שהשתחררתי מבית החולים הגעתי לביקורת, ולאחר שהרופא סיכם את מהלך הניתוח הגיש לי מכתב סיכום וכך היה כתוב, מצב כללי – טוב. הקול צלול. והאותיות האלו צלצלו לי באלפי פעמונים: צלול, צלול, צלול. לא צרוד, לא חור בגרון, לא אילמת ח"ו.

בערב דברתי עם בני ואמרתי לו בטלפון, היום קבלתי את הקול שלי במתנה בפעם השניה. ואני מקוה שלעולם לא אשכח להעריך את המתנה היקרה הזו! לא רק את הקול קיבלתי מבורא עולם, אלא את הכל!!!

אין שום דבר ברור מאליו, הכל (הקול) מאתו יתברך, וכמה עלינו להודות ולהודות ולהודות. "אילו פינו מלא שירה כים, אין אנחנו מספיקין להודות לך ה'"... הבן שלי המליץ לי על משחה להעלמת הצלקת שנוצרה עקב הניתוח, אך סירבתי. אמרתי לו, לא צריך שום משחה, אני רוצה שהצלקת תישאר כעדות נאמנה, וכדי שתמיד אזכור ולא אשכח את חסדיו וניסיו של הקב"ה, ששמר את קולי. ושוב, שום דבר לא ברור מאליו, גם לא הקול הפשוט הזה.

ואנו לומדים מכאן להעריך ולהודות שאנו יכולים לדבר, לשיר, ולהתפלל בקול. לדאבון לב יש הרבה אנשים ששוכחים להעריך את הדבר הסטנדרטי הזה, לדבר, לדבר עם קול צלול וברור.

באותו ערב שוחחתי עם קרובת משפחה בטלפון ונדמה לי שהיא עומדת לומר לי דבר שהוא בגדר לשון הרע, ולגרור אותי להשתמש בקולי לדברים אסורים. מיד זעקתי מקירות ליבי, קבלתי את קולי במתנה, לעולם לא אשתמש בו לעבירה!!! שנזכה לשמור על פינו ולשוננו (וקולנו) תמיד, אמן! (האמנתי ואזמרה)