"כמים הפנים לפנים" – הרב שלימד זכות על המוסר והפך את שנאתו לאהבה

לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-לקים הוא וגו' (א יז)

סיפור

סיפור שסיפר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל בשם הג"ר זלמן חיים ריבלין זצ"ל ששמע מפי הגאון רבי נחום לעוי זצ"ל משאדיק.

הג"ר נחום לפני שעלה לארץ הקודש למד תורה אצל רב גדול בחוץ לארץ. בעירו של הרב היה איש בליעל רשע ומוסר שהיה מטיל אימה ופחד על כל אנשי העיר, והיה עושה צרות צרורות ע"י הלשנות ומסירות. פעם אחת נכנס לרב יהודי כשפניו ובגדיו רטובים מביצים שבורות, ובקול בכי סיפר לרב כך, באתי מהכפר עם סל ביצים למוכרם לפרנסת ביתי. לפני שנכנסתי לעיר פגש בי המוסר והניח ידיו על סל הביצים. וכשהכיר בי שלא רציתי להבין את הרמז שאביא את הביצים לביתו, פקד עלי בתוקף לנושאם לביתו. וכשבקשתי לשלם לי בעד הביצים היכה אותי במקלו על הסל והביצים נשברו ונשפכו על בגדי, ובאתי אל הרב להזמין את המוסר לדין תורה.

הרב ביקש מהשמש שילך למוסר להזמינו לדין תורה. השמש פחד ללכת, והרב אמר לשמש שילך מיד. השמש הלך אל המוסר ואמר לו שהרב מבקש שיבוא אליו להשיב על תביעת ממון שיש למישהו עליו, המוסר גער בשמש והוציאו מביתו, הרב ציוה לשמש ללכת עוד פעם למסור לו שהרב ינדה אותו אם לא יבוא. וכהשמש הלך שנית ואמר לו את דברי הרב. המוסר כעס מאוד והכה את השמש וגרשו מביתו.

ביום השבת כשהרב וגם המוסר היו בבית הכנסת, קראו למוסר לעלות לתורה, לפני שהספיק לברך, עלה הרב אל הבימה ואמר למוסר, רשע, הרי אתה מסרב לדין תורה. ועוד יש לך חוצפה לעלות לתורה. פני המוסר חוורו, ירד מהבימה בלי ברכה ואיים שבקרוב ינקום את נקמתו מהרב.

לאחר שעברו כמה ימים, בא יהודי אל הרב מכפר אחד וכיבד אותו בסנדקאות של בנו אשר יתקיים מחר. הרב לקח עימו שנים מתלמידיו אשר אחד מהם היה המספר הג"ר נחום משאדיק, והלכו לכפר, כשהרחיקו מהעיר התלמידים ראו שהמוסר רוכב על סוסו ואורב לרב. אמרו לרב שהמוסר נמצא במרחק מה. הרב עמד מלכת והתעמק במחשבות. המוסר התקרב, אבל ראה את הפלא שעשה השי"ת, כשהגיע המוסר אל הרב ירד מעל סוסו ואמר בקול דממה דקה ובהכנעה, רבי הרשני לתת מכות לתלמידיך, השיב הרב, חלילה. הרשני לתת להם רק סטירה אחת, ענה הרב, לא תיגע בהם יד. הרשני רק לרוק בפניהם, אמר הרב גם זה לא.

אחר כך ביקש שהרב ימחול לו על כל הצער והעוגמת הנפש שגרם לו. הרב השיב, שלם בעד הביצים, ופייס את היהודי שהעלבת, ואחר כך אמחול לך, אז הוציא מכיסו עשרה רובל ואמר, רבי, הנה עשרה רובל, נא לתת אותם ליהודי עבור הפסד הביצים, והשאר יהיה לו לפיוס. הרב קיבל את הכסף כדי שימסור לבעל הביצים ומחל לו. המוסר הלך, והרב עם תלמידיו המשיכו את דרכם למילה, ואז שאל הג"ר נחום את רבו, רבי, בשעה שעמדתה שקוע במחשבות, מה הרהרת, ואיך זה שהמוסר פייס את הרבי במקום שאיים עליך להורגך?

השיב הרב, כשאמרתם לי שאנו נמצאים בסכנה, התפללתי אל השי"ת שיעזרנו ויצילנו, וכלל גדול יש לי מרבותי, שאין לך דבר שלא נמצא בתורה, ובכל מבוכה יש למצוא את העצה בתורה. והנה עזרני השם יתברך שעלה ברעיוני הפסוק כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, והתחלתי לחשוב, אם הוא שונא אותי הרי זה מפני שאני שונא אותו, ומדוע אני שונא אותו מפני שהוא עבריין ולא ציית לדינא, אז אולי אפשר למצוא עליו איזה לימוד זכות כדי שתסור השנאה מלבי, ואולי אוכל לעורר בלבי אהבה אליו, ואז בלי ספק הקב"ה יהפוך את לבו אלי לטובה. ומכיון שלא ישנא אותי, לא תהיה לו עוד שום סיבה לעשות לי רע.

והתחלתי ללמד עליו זכות, יתכן שיהודי זה התחנך בסביבה רעה, ולא היה בנעוריו עם אנשים טובים, והרי הוא כתינוק שנשבה, והרחמנות עליו גדולה מאוד, וחשבתי כמה לימודי זכות על המוסירות והלשנות, ובנוגע למעשה הביצים, אולי היה בדעתו לשלם, ורק כשזה דרש בתקיפות התכעס, ובשעת כעסו עשה מה שעשה. וכאשר הזמנתי אותו לדין, חשב שלא נכון מצד הרב שמזמין אותו בבוקר בפקודה ובאזהרה, ואולי אם הייתי קובע לו זמן לא היה מתרגז. ובודאי יש בו ניצוץ קדוש, והראיה, שבשעה שביישתי אותו ברבים כשעלה לבימה היה יכול להכות אותי. והוא לא רק שלא הכני אלא עוד ירד מהבימה בבושת פנים, ונמצא שיש בו מידת דרך ארץ וכבוד התורה, ואולי באמת לא צדקתי בזה שביישתי אותו ברבים בבית הכנסת, והוא היה מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים. כזאת וכזאת חשבתי עליו כמה לימוד זכות.

ובודאי באותה שעה התעוררו אצלו מחשבות של ריצוי, והנני משער שהתחיל לחשוב, מה לי לכעוס על הרב, הלוא הרב זאת חובתו להזמין אותי לדין תורה, ומה שהעליב אותי בבית הכנסת, ודאי צדק בזה, כי הייתי צריך לבוא מיד כשהרב הזמין אותי, ומה לי עם היהודי שרסקתי את סלו עם הביצים, ומובן שהרב הקפיד על זה, ומרגע לרגע נתקרבו הלבבות עד שכאשר עמד על ידי כבר היו הלבבות מלאות אהבה במקום שנאה וקטטה, ולכן פייס אותי ומחלתי לו.

הוסיף הג"ר נחום ושאל, רבי, אם כן איפא מדוע רצה להכות אותנו, השיב הרב, אילו גם אתם הייתם חושבים כמוני לא היה לו שום רצון להרע לכם. אבל מכיון שחשבתם, הנה הרשע המוסר הזה בא להרוג אותנו, ולבכם היה מלא שנאה עליו, לכן גם הוא שנא אתכם, וביקש ממני שארשה לו להכותכם או לכל הפחות לרוק בפניכם. (עבד המלך, משלי)