שמות הקודש וכוונות בתפילה – עקרונות

הכוונה הבסיסית – לכל מתפלל

השולחן ערוך פותח את הלכות הברכות בהוראה: ״יכוון בברכות פירוש המילות; כשיזכיר השם יכוון פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכול, ויכוון בכתיבתו... שהיה והווה ויהיה, ובהזכירו אלוקים יכוון שהוא תקיף בעל היכולת״ (אורח חיים ה).

בשני מקומות הכוונה מעכבת: בפסוק הראשון של קריאת שמע (אורח חיים ס, ה) ובברכה הראשונה של שמונה עשרה, ״אבות״ (אורח חיים קא, א). על התפילות עצמן ראו קריאת שמע ושמונה עשרה.

שבעת השמות וכבודם

הרמב״ם מונה שבעה שמות שאסור למחוק: שם הוי״ה, אדנות, א־ל, אלוה, אלוקים (וכן ״אלוקי״), שדי וצבאות (יסודי התורה ו, ב). לכן נוהגים לכתוב ״ה׳״ ו״אלוקים״ בקו״ף בדברי חול, ולגנוז ולא לזרוק דפים שיש בהם שמות.

את שם הוי״ה אין הוגים באותיותיו, אלא קוראים אותו בשם אדנות. המשנה בסנהדרין מונה את ״ההוגה את השם באותיותיו״ בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י, א).

כוונות המקובלים

בכתבי האר״י ובסידור הרש״ש מסומנות כוונות לכל מילה בתפילה – צירופי שמות וספירות שהמתפלל מתבונן בהם. המקובלים עצמם כתבו שזה עניין ליחידים שלמדו את החכמה, ושמי שאינו יודע את הכוונות – עיקר תפילתו הוא כוונת הפירוש והלב, ו״רחמנא ליבא בעי״ (סנהדרין קו ע״ב). על דרך הרש״ש – במאמר הרש״ש וישיבת בית אל; על העולמות שהתפילה עוברת בהם – במאמר ארבעת העולמות.

״לשם ייחוד״

לפני מצוות רבות נוהגים בקהילות הספרדים ובחסידות לומר נוסח ״לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה״, שמקורו במקובלים. הנודע ביהודה התנגד לאמירה הזאת בציבור הרחב, ובקהילות רבות של אשכנזים אין אומרים אותה. מי שנוהג לאומרה – ממשיך במנהגו, ומי שלא – אינו מתחיל בלי להתייעץ עם רב. ראו גם נוסחי התפילה.

טעויות נפוצות

• לחשוב שבלי כוונות המקובלים התפילה ״אינה שלמה״. ההלכה דורשת כוונת הפירוש, והיא העיקר.
• להגות את שם הוי״ה כפי שהוא כתוב, או להשתמש בשמות קודש כ״סגולה״. אסור בתכלית.
• לזרוק דפים שיש בהם שמות קודש. נוהגים לגנוז אותם.