משנה סנהדרין פרק י׳ משנה א׳

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כו': ראיתי לדבר בכאן בעיקרים רבים באמונה גדולים ונכבדים עד מאד. הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות שצונו בהם הש"י ע"י משה רבינו ע"ה וברעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם מחלוקות רבות מאד לפי השתנות שכליהם ונשתבשו בהם הסברות שבוש גדול עד שכמעט לא תמצא בשום פנים אדם שנתבאר לו דבר זה ולא תמצא בו דבר מוחלט לשום אדם אלא בשבוש גדול:

כת [ראשונה] סוברת כי הטובה הוא ג"ע וכי הוא מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יגיעה ושיש לשם בתים מאבנים טובות ומטות מוצעות במשי ונהרות מושכות יין ושמנים מבושמים והרבה דברים מזה המין. וכי הרעה הוא גיהנם והוא מקום בוער באש שבו שורפין הגויות ומצטערים שם בני אדם במיני הצער והעינוי יאריך ספורם. והכת הזאת הביא ראיה על סברתם מדברי רבותינו ז"ל וממקראות הכתוב שפשטם נאותים למה שהם אומרים לכולו או לרובו:

וכת שניה תסבור ותחשוב שהטובה המיוחלת הוא ימות המשיח מהרה יגלה וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כלם מלאכים כלם חיים וקיימים לעד ויגביהו בקומתם וירבו ויעצמו עד שיושיבו כל העולם לעד לעולם ואותו המשיח כפי מחשבתם יחיה [לעד] בעזר הי"ת וכי באותן הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים ולחם אפוי ודברים הרבה כאלה שהם מן הנמנעות. וכי הרעה היא שלא יהיה האדם מצוי באותן הימים ולא יזכה לראותו ומביאין ראיה בדברים רבים מצויים לחכמים ובכתובים במקרא יסכים פשטם למה שהם אומרים או לקצתו:

וכת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוה תחיית המתים והוא שיחיה האדם אחר מותו ויחזור עם קרוביו ובני ביתו ויאכל וישתה ולא ימות עוד וכי הרעה היא שלא יחיה אחר מותו עם אותם שיחיו ומביאין ראיה על זה במאמרים רבים מצויים בדברי החכמים ובפסוקים מן המקרא שפשוטם יורה על מה שהם אומרים או על קצתו:

וכת רביעית תחשוב כי הכונה שתגיע לנו בעשיית המצות היא מנוחת הגוף והשגת התאוות העולמיות בעוה"ז כמו שומן הארצות ונכסים רבים ורוב הבנים ובריאות הגוף והשלום והבטחון והיות המלך מישראל והיותנו שולטים על מי שהצר לנו והרעה שתשיגנו כשנכפור על התורה הפך הענינים האלה כמו מה שאנחנו פה היום בזמן הגלות ויביאו ראיה כפי סברתם מכל המקראות שבתורה והקללות וזולתם ומכל אותם הסיפורם הכתובים במקרא:

וכת חמישית והם הרבה מחברים הענינים האלה כולם ואומרים כי התוחלת הוא שיבא המשיח ויחיה המתים ויכנסו לג"ע ויאכלו שם וישתו ויהיו בריאי' כל ימות עולם:

אבל זו הנקודה הנפלאת ר"ל העוה"ב מעט תמצא בשום פנים שיעלה על לבו הוא שיחשוב או שיקח זה העיקר או שיאמר זה השם על איזה דבר הוא נופל אם הוא תכלית הטובה או אחת מן הדעות הקודמות הוא התכלית או שיבדיל בין התכלית ובין הסבה המביאה אל התכלית אבל מה ששואלים העם כלו ההמון והמבינים היאך יקומו המתים ערומים או לבושים ואם יעמדו באותן תכריכין עצמן שנקברו בהם ברקמתם ובציורם ויפוי תפירתם או במלבוש שיכסה גופם בלבד וכשיבא המשיח אם יהיו שם העשיר והדל או אם יהיו בימיו חזק וחלש והרבה שאלות כאלו בכל עת. ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשל לך ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה:

שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות אלא שהוא למעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש ובזה הוא קורא ומשתדל לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו והוא אגוז אחד או חתיכה דבש וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו (וכשיהיה) נכבד מלפנים וחזר לאהוב זולתו יזרזו אותו ויעוררו תאותו באותו הדבר החמוד לו ויאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים ובזה ישתדל לקרא לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה והוא אצלו תכלית קריאתו וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר ויתבזה בעיניו זה הדבר ג"כ ישים נפשו למה שהוא גדול מזה ואז יאמר לו רבו למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון ואותו הממון אצלו נכבד מן הלמוד לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו וכשיהיה דעתו גדול ונקלה בעיניו זה השיעור וידע שזה דבר נקל יתאוה למה שהוא נכבד מזה ויאמר לו רבו למוד כדי שתהיה ראש ודיין ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך כגון פלוני ופלוני והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצל הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו. וכל זה מגונה ואמנם יצטרך למעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה ויאמר לאיזה דבר נלמד אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד וזה הוללות על האמת ועל למוד כזה אומרים חכמים שלא לשמה כלומר שיעשה המצות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר והזהירו החכמים על זה ואמרו [אבות פ"ד מ"ה] לא תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בה והם רומזין למה שבארתי לך שאין לשום תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם ולא להרויח ממון ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה ואסור לאדם השלם שיאמר כשאעשה אלה המצות שהם המדות הטובות ואתרחק מן העבירות שהם המדות הרעות שצוה השם יתברך שלא לעשותה מה הוא הגמול שאקבל על זה לפי שזה כמו מה שיאמר הנער כשאני קורא זה מה יתנו לי והם אומרים לו דבר פלוני לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו שאינו מבין זה השיעור והוא מבקש לתכלית תכלית אחר אנו משיבים לו כסכלתו כמו שנאמר ענה כסיל כאולתו (משלי כ״ו:ה׳) וכבר הזהירו חכמים על זה ג"כ כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוה בשביל דבר מן הדברים והוא מה שאמר האיש השלם המשיג אמתת הענינים [שם פ"א מ"ג] אנטיגנוס איש סוכו אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ואמנם ר"ל בזה שיאמין באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה ואמרו ז"ל (ע"ז יט.) במצותיו חפץ מאד אמר ר' אליעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו וכמה היא מבוארת והיא ראיה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר. וגדול מזה מה שאמרו בספרי (וכענין זה בנדרים סב.) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' אלהיך כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה:

הנה התבאר לך זה הענין ונתבאר שהוא כוונת התורה ויסוד כוונת חכמים עליהם השלום ואין מעלים עיניו מזה אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים. וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה לא.) שהוא היה עובד מאהבה ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות. ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה הענין קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת הענין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק היאך יאמר לבעל תורה עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם לא לירא מעונש מן הי"ת ולא להנחיל שכר טוב זה דבר קשה עד מאד לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצות לתקות שכר ולהנזר מן העבירות מיראת עונש ומזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא כמו שעושין בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו בבארו להמון מה שבאר ואמרו בזה הזהרו בדבריכם כמו שנתבאר באבות [פרקי אבות פ"א מי"א]:

ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקות השכר אלא שהם בלתי שלמים ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

וממה שאתה צריך לדעת כי דברי חכמים ז"ל נחלקו בם בני אדם לשלשה כתות:

הראשונה והוא רוב מה שראיתי ואשר ראיתי חבוריו ומה ששמעתי עליו הם מאמינים אותם על פשטם ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים והנמנעות כלם הם אצלם מחויבות המציאות ואמנם עושין כן לפי שלא הבינו החכמה והם רחוקים מן התבונות ואין בהם מן השלמות כדי שיתעוררו מאליהם ולא מצאו מעורר שיעורר אותם סוברין שלא כוונו החכמים ז"ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם ושהם על פשוטם ואע"פ שהנראה מקצת דבריהם יש בהם מן הדבה והריחוק מן השכל עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ כל שכן לחכמים היו תמהים בהתבוננם בהם והם אומרים היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה או שיאמין שהיא אמונה נכונה ק"ו שייטיב בעיניו וזו הכת עניי הדעת יש להצטער עליהם לסכלותם לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם והם משפילים אותם בתכלית השפלות והם אינם מבינין זה וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה ומשימים תורת ה' בהפך המכוון בה לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל מה שכששומעין אותו שאר האומות אומרים רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה ורוב מה שעושין זה הדרשנים שהן מפרשין ומודיעין להמון העם מה שאינם יודעין ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שיהיו שותקין כמו שאמר מי יתן החרש תחרישון ותהי להם לחכמה או שיהיו אומרים אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר ולא היאך יתפרש אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיעו לפרש לעם מה שהבינו הם עצמם כפי דעתם החלושה לא מה שאמרו חכמים ודורשין בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה:

והכת השניה הם רבים ג"כ והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטו וחשבו שלא כוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר והם באים לסכל אותם ולגנותם ומוציאין דבה על מה שאין בו דבה וילעגו על דברי חכמים ושכלם יותר זך מהם ושהם ע"ה נפתים גרועי השכל סכלים בכלל המציאות עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים ורוב הנכשלים בזה השבוש המתיחסים לחכמת הרפואות והמהבילים בגזרת הכוכבים לפי שהם במחשבתם נבונים וחכמים בעיניהם ומחודדים ופילוסופים וכמה הם רחוקים מן האנושית אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה והרבה מהם פתיות והוא כת ארורה לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים ואלו הפתאים אילו היה עמלם בחכמות עד שיהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלהות והדומה להן מן הדברים אצל ההמון ואצל החכמים ויבינו החלק המעשיי מן הפילוסופיא אז היו מבינים אם החכמים ז"ל חכמים אם לא והיה מתבאר להם ענין דבריהם:

והכת השלישית והם חי השם מעטים עד מאד עד שאין ראוי לקרותם כת אלא כמו שיאמר לשמש מין ורק היא יחידה והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על ענינים אמתים למאד ואע"פ שהם מעטים ומפוזרים במקומות מחבוריהם הם מורים על שלמותם וכי הם השיגו האמת ושנתברר ג"כ אצלם מניעות הנמנע ומציאות המחויב להמצא וידעו כי הם ע"ה אינם מדברים התולים ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים דברו בהם בדרך חידה ומשל כי הוא זה דרך החכמים הגדולים ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם וידוע הוא אצל בעל הלשון כי חידה הוא הדבר שהמכוון בו בנסתר לא בנגלה ממנו וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וגו' לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית אמנם הם חידה ומשל והיאך נאשימם על שמחברים החרמה על דרך משל ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקדש ר"ל שלמה במשלי ושיר השירים ובמקצת קהלת ואיך יקשה עלינו לסבור פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם כדי שיאות לשכל ויסכים עם האמת ועם היותם כתבי הקדש והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא ומוציאים אותם מפשוטם ומשימין אותם משל והוא האמת כמו שאנו מוציאים שאמרו (ברכות יח:) בפירוש פסוק הוא הכה את שני אריאל מואב שהוא כלו משל וכן מה שנאמר והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור משל וכן מה שנאמר מי ישקני מים מבור בית לחם (ב"ק ס:) ושאר הספור כלו משל וכן ספור איוב בכללו אמרו קצתם משל היה (ב"ב טו.) ולא פירש לאיזה דבר הושם זה המשל וכן מתי יחזקאל (סנהדרין צב:) אמרו קצתם משל היה ורבים כאלה. ואם אתה המעיין מאחת השתי כתות הראשונות לא תשגיח בדברי ולא בשום דבר מזה הענין לפי שלא יהיה נאות לך שום דבר ממנו אבל יזיקך ותשנאהו והיאך יאתו המאכלין הקלים המעטים מכמותם הישרים באיכותם לאדם שהרגיל במאכלים הרעים אבל באמת הם מזיקים לו והוא שונא אותם הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים ונפשנו קצה וגו'. ואם אתה מן הכת השלישית כשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו תעמוד ותתבונן בו ודע שהוא חידה ומשל ותשכב עשוק הלב וטירוד הרעיון בחבורו ובסברתו ותחשוב למצא כוונת השכל ואמונת היושר כמו שנאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת ואז תסתכל בספרי זה ויועיל לך בע"ה:

ועתה אחל לדבר במה שכוונתי לו הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות ולא הסריס תאות המשגל כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיות וכמו שהדגים אינם יודעים יסוד האש לפי שהיותם ביסוד המים שהם הפכו כן אינו נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני אבל אין אצלנו בשום פנים תענוג זו זולתי תענוג הגוף בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל וכל מה שזולתו אלה הוא אצלנו בלי מצוי ואין אנו מכירין אותו ולא נשיג אותו בתחלת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה. וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים אבל התענוגים הנפשיים הם תמידים עומדים לעד אינם נפסקים ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים ואין ראוי אצלנו בעלי התורה ולא אצל האלהיים מן הפילוסופים שנאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג אבל באמת שיש להם תענוג גדול במה שהם יודעים ומשיגין באמיתת הבורא יתברך ובזה. הם בתענוג תמידי שאינו נפסק ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגין אותו לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגין אותו וכמו כן אנחנו כשיזדכך ממנו מי שיזדכך ויעלה לאותם מעלה אחר מותו אינו משיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם אלא כעין שירצה המלך שהוא גדול הממשלה שיתפשט ממלכותו וממשלתו ויחזור לשחק עם הנערים בכדור כשהיה עושה לפנים מן המלכות וזה בקטנות שניו כשלא היה מבחין בין מעלת שני הענינים כמו שאנחנו היום משבחין ומנשאין תענוגי הגוף ולא תענוגי הנפש. וכשתתבונן בענין שני אלה התענוגים תמצא פחיתות האחת ומעלת השניה ואפילו בעולם הזה. וזה כי אתה מוצא רוב בני האדם כלם מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להנקם מאויביו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב ואם ענינו כן בעוה"ז הגופני כ"ש בעולם הרוחני והוא העוה"ב שנפשותנו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג אלא כמו שאמר הנביא ע"ה (ע' תוי"ט אהלות פי"א) כשנפלאו בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכן אמרו ע"ה (ברכות יז:) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה. רוצה לומר באמרו ועטרותיהם בראשיהם השארות הנפש בקיום המושכל להם והוא הבורא יתברך והיות הוא רוצה לומר המושכל והוא דבר אחד כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים בדרכים יארך ביאורם בכאן. ואמרו ונהנים מזיו שכינה רצוני לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמתת הבורא יתברך כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו. הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה הזאת ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת וקיום הנפש כמו שבארנו עד אין סוף בקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים וזה הוא טוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק וזה שאמר (קדושין לט:) למען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת והוא הכרת הכתוב בתורה כמו הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו ז"ל (סנהדרין סד:) הכרת בעוה"ז תכרת בעולם הבא ונאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנה כל מה שבחר והרגיל בתענוגי הגוף ומאס באמת ואהב השקר נכרת מאותה מעלה וישאר חומר נכרת וכבר ביאר הנביא ע"ה שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים וזהו שנאמר עין לא ראתה אלהים זולתך ואמרו (ברכות לד:) בפי' זה כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך. אמנם היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה ענינם הוא מה שאספר לך והוא זה כי הוא אומר לך אם תעשה המצות האלה אסייע לך על עשייתם והשלמות בהם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כלם לפי שהאדם אי אפשר לעשות לו המצות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה ומצור ולכן יעד שיסורו כל אלה הענינים ושיהו בריאים ושקטים עד שתושלם להם הידיעה ויזכו לחיי העוה"ב. הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כלם וכמו כן אם עברו על התורה יהיה עונשם שיארעו להם אותם הרעות כלם עד שלא יוכלו לעשות מצוה וכמו שנאמר תחת אשר לא עבדת. וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה תמצא כאלו הוא אומר לך אם עשית קצת מצות מאהבה והשתדלות אעזרך לעשותם כלם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי אביא לך מונעים ימנעוך מעשותם כלם עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעוה"ב וזהו ענין אמרם ז"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאד מועילין תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק אבל הוא קרוב להיות ואפי' לא היה כתוב בתורה כ"ש שנתבאר זה בתורה ונתפרסם. אמנם גיהנם הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים ולא פי' בתלמוד תואר זה העונש (ע' היטב נדרים ח: ובע"ז דף ג:) אלא יש אומרים כי השמש תקרב להם וישרפם וראיתם ע"ז מה שנא' (מלאכי ג׳:י״ט) הנה יום בא בוער כתנור וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם וראייתם על זה מה שנאמר רוחכם אש תאכלכם. ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו ע"ה ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה אבל הוא לצדיקים וכן הוא לשון בראשית רבה גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם וכן אמרו (ברכות יח:) רשעים אפי' בחייהם קרואים מתים צדיקים אפי' במיתתן קרואים חיים. ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו. אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל ויהי אותו המלך גדול מאד ובית מלכותו בציון יגדל שמו וזכרו יהיה מלא הגוים יותר מן המלך שלמה וישלימו אתו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו וכל פסוקי המקרא מעידין על הצלחתו והצלחתנו עמו ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה אלא שהמלכות תחזור לישראל וזהו לשון החכמים (ברכות לד:) אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם אבל באותם הימים יהיה נקל מאד על בני האדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדול וזהו שאמרו (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל והראיה על זה מה שנא' ובני נכר אכריכם וכורמיכם להודיע שיש שם זרע וקציר ולכן קצף החכם הזה שאמר המאמר הזה על תלמידו (ע' שבת ל:) כשלא הבין דברו וחשב שהוא על פשוטו והשיבו כפי השגתו ולא היתה אותה התשובה תשובה האמיתית והראיה על שלא השיב לו על אמיתתו מה שהביא ראיה אל תען כסיל כאולתו. והתועלת הגדול אשר תהיה באותם הימים הוא שננוח משעבוד מלכיות שהוא מונע אותנו מעשיית המצות כלם ותרבה החכמה כמו שנאמר כי מלאה הארץ דעה וישבתו המלחמות כמו שנאמר ולא ישאו גוי אל גוי חרב ויהיה נמצא בימים ההם שלימות רב ונזכה בו לחיי העוה"ב והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו וכבר ביאר הנביא את מיתתו לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ויאריך מלכותו ימים רבים עד מאד ויארכו חיי בני האדם גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם ואין לתמוה שתתקיים מלכותו אלפים מן השנים לפי שהחכמים אמרו כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ לא במהרה יפרד. ואין אנו מתאוים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר ולא שנרכב על סוסים ולא לשתות יין במיני הזמר כמו שמחשבין מבולבלי הדעת. אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח ורבתה תשוקתם אליו. למה שיהיה בו מקבוץ הצדיקים והנהגת הטובה והחכמה וצדק המלך ורוב יושרו והפלגת חכמתו וקרבותו אל האלהים כמו שנא' (תהילים ב׳:ז׳) ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ועשיית כל מצות תורת משה רבינו ע"ה מאין התרשלות ועצלה ולא אונס כמו שנא' (ירמיהו ל״א:ל״ד) ולא ילמדו עוד איש (אל אחיו ואיש אל רעהו) [את רעהו ואיש את אחיו] לאמר דעו את ה' כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וגו' ונתתי את תורתי בלבם וגו' והסירותי את לב האבן מבשרכם והרבה מאלו הפסוקים בזה הענין. ובאלה הענינים ישיגו העוה"ב השגה חזקה. והתכלית הוא העוה"ב ולעומתו הוא ההשתדלות ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו ואמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואם היותו הוא התכלית המבוקש אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה שיהיה עובד להשיג העוה"ב כמו שבארנו במה שקדם אבל יש לעבוד על הדרך שאומר וזה כי כשיאמין שיש שם חכמה והיא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה שהודיע' בזה המדות הטובות והם המצות והמדות הרעות והם העבירות ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות וכשיעשה זה ישלם בו ענין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה וכשיהיה אדם שלם הוא מטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה וזה הוא העוה"ב כמו שאמרנו וזהו שנא' (תהילים ל״ב:ט׳) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחות הוא דבר מבחוץ כמו המתג והרסן ואין ראוי שיהיה אדם כן אבל יהיה המונעו מאתו ומעצמו רצוני לומר צורה האנושית כשתהיה שלמה היא תמנענו מאותן הדברים שמונעין ממנו השלמות והם הנקראים מדות רעות והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות וזהו המדות הטובות זה המתבאר לי מכלל דבריהם בזה הענין הנכבד והנעלה. ועוד אחבר חבור אקבץ בו כל הדרשות הנמצאים בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבור בהם סברות שיהיו נאותים לאמתת הענינים ואביא ראיה מדבריהם ג"כ ואגלה מה שהוא מן הדרשות דרך פשטם ואשר מהם משל ואשר מהם היו בחלום וזכרו אותו במאמר פשוט מוחלט כאילו היה בהקיץ ובאותו החבור אבאר לך אמונות רבות ושם אבאר כל הדברים אשר נתתי לך מהם מדברי אלה העקרים מעט תקיש מהם על זולתם. ואין לתפוש עלי על מה שבא במאמרי זה ואשר ויתרתי בקצת מלות וענינים שתופסים עליהם בעלי החכמה כי אני ויתרתי זה השיעור כדי להבין למי שלא קדם לו חינוך בשום דבר מזה הענין הנכבד אשר אין משיגין אותו כל בני אדם. ומלת אפיקורוס היא ארמית ענינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה ומי (ע' סנהדרין צט:) שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה או המבזה רבו. וספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים וכן (בסוגיא דסנהדרין ק:) ספר בן סירא והוא היה איש שחבר ספרים יש בהם התולים מעניני הכרת פנים אין בהם טעם ולא תועלת אלא אבוד הזמן בהבל כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב מספור דברי הימים והנהגת המלכים ויחוסי הערבים וספרי הנגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני אלא אבוד הזמן בלבד. והלוחש על המכה ובלבד ברקיקה לפי שיש בזה בזוי להש"י. וההוגה את השם באותיותיו יו"ד ה"א וי"ו ה"א שהוא השם המפורש וכבר זכרו דברים זולתי אלה שהעושה אותם אין לו חלק לעוה"ב. אמרו (ב"מ נח:) המלבין פני חבירו ברבים [הגה' הגרי"ב: ע' ברמב"ם פ"ג מהל' תשובה וכ"מ שם וכתבתי בהפלאה שבערכין בס"ד חידוש דלא ראה הכ"מ דהכי איתא בירושלמי פ' אין דורשין, גם במג"א סי' קנו על הגליון כתבתי בס"ד עוד בזה בהקדמת שאילת שלום שחברתי בס"ד על השאלתות דרב אחאי כתבתי התעוררות בדברים אלו] והקורא לחבירו בכנוי והמתכבד בקלון חבירו לפי שלא יעשה מעשה מאלה ואע"פ שהם עבירות קלות כפי מחשבת החושב אלא בעל נפש גרועה שאין בה שלימות ואינה ראויה לעולם הבא. וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות:

היסוד הראשון להאמין מציאות הבורא יתברך והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות הוא עילת מציאות הנמצאים כלם בו קיום מציאותם וממנו קיומם ואל יעלה על הלב העדר מציאותו כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כלם זולתו לא יתבטל מציאות הש"י ולא יגרע ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד הש"י שמו כי הוא מסתפק במציאותו ודי לו בעצמו ואין צריך במציאות זולתו וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים ומה שיש בתוכם ומה שיש למטה מהם הכל צריכין במציאותם אליו וזה היסוד הראשון מורה עליו דבור אנכי ה' אלהיך:

היסוד השני יחוד הש"י כלומר שנאמין שזה שהוא סבת הכל אחד ואינו כאחד הזוג ולא כאחד המין ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במנין שמקבל החלוק לאין סוף אבל הוא הש"י אחד באחדות שאין כמותה אחדות וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד:

היסוד השלישי שלילת הגשמות ממנו וזה שנאמין כי האחד הזה שזכרנו אינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן לא מצד עצמות ולא במקרה ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החבור והפירוד ואמרו (חגיגה טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי כלומר לא פירוד ולא עורף והוא חבור והוא עפוי מלשון ועפו בכתף פלשתים כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם ואמר הנביא ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש אילו היה גוף [היה] דומה לגופים וכל מה שבא בכתבי הקדש שמתארים אותו בתארי הגופות כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדבור וכיוצא בזה הכל דרך השאלה וכן אמרו ז"ל (ברכות לא:) דברה תורה כלשון בני אדם וכבר דברו החכמים בזה הענין הרבה והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר כי לא ראיתם כל תמונה כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה לפי שהוא כמו שזכרנו אינו גוף ולא כח בגוף:

היסוד הרביעי הקדמות והוא שנאמין כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו והראיות על זה בכתבי הקדש רבות והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנא' מעונה אלהי קדם:

היסוד החמישי שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצותיו ושלא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם לפי שכולם מוטבעים ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש"י וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על ע"ז ורוב התורה מזהרת עליו:

היסוד הששי הנבואה והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד ושלימות גדולה ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחר כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד ואלה הם הנביאים וזו היא הנבואה וזהו ענינה וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאד ואין כונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם וביאור מציאות השגתו לפי שזה הוא כלל החכמה כלם אבל אזכרה דרך ספור בלבד ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה:

היסוד השביעי נבואת משה רבינו ע"ה והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו כלם הם תחתיו במעלה והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא וכי הוא ע"ה הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו ולא מנעו מונע גופני ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט ונתבטלו ממנו הכחות הדמיונות והחושיות והשגותיו ונבדל כח המתעורר המשתוקק ונשאר שכל בלבד ועל הענין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם הש"י בלא אמצעיות מן המלאכים. רצוני היה לבאר זה הענין הנפלא ולפתוח המנעול ממקראות התורה ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מענינו לולא שראיתי שאלה הענינים יצטרכו לראיות רבות מאד והיינו צריכין להצעות רבות והקדמות ומשלים ושנבאר בתחילת מציאות המלאכים ושנוי מעלותיהן מן הבורא הש"י ושנבאר הנפש וכל כחותיה ויתרחב העגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים ויכנס בזה שיעור קומה וענינו ולא יספיק בענין זה לבדו ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקצור מאה דפים ולפיכך אניח אותו למקומו אם בספר הדרשות שיעדתי לחברו או בספרי הנבואה שאני מתעסק בו או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות:

ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי ואומר שנבואת משה רבינו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים. הראשון כי איזה נביא שהיה לא דבר לו הש"י אלא על ידי אמצעי ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו. והענין השני כי כל נביא לא תבא לו הנבואה אלא כשהוא ישן כמו שאמר במקומות בחלום הלילה בחזיון לילה ורבים מענין זה או ביום אחר שתפול תרדמה על האדם בענין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו ונשאר מחשבתו פנויה כענין חלום וענין זה נקרא מחזה ומראה ועליו נאמר במראות אלהים ומשה יבא אליו הדבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שיעידו הש"י ונועדתי לך שם ואמר הש"י אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו וגו'. הענין השלישי כי הנביא כשתבא אליו הנבואה ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך יחלשו כחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאד כמעט שתצא רוחו ממנו כמו שאמר בדניאל [יוד] כשדבר גבריאל עמו במראה אמר ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח ואומר ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה ואומר במראה נהפכו עלי צירי ומשה ע"ה לא היה כן אבל יבא אליו הדבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים כמו שנאמר (שמות ל״ג:י״א) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שלא יארע לאדם חרדה מדבור חבירו כן היה הוא משה ע"ה לא היה חרד מן הדבור ואע"פ שהוא היה פנים בפנים וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו:

והענין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם אלא ברצון הש"י שהרי יעמוד הנביא ימים או שנים לא תבא לו הנבואה ויבקש מן הבורא הש"י שיודיע לו הדבר בנבואה ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חדשים או שלא יודיעו בשום פנים וכבר היו מהם כתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם כמו שעשה אלישע כמו שכתוב (מלכים ב ג׳:ט״ו) עתה קחו לי מנגן ובאה לו הנבואה ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכין לזה ומשה רבינו ע"ה בכל עת שירצה אומר(במדבר ט׳:ח׳) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ונאמר (ויקרא ט״ז:ב׳) דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש אמרו חז"ל (ת"כ ריש פ' אחרי) אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא:

היסוד השמיני היות התורה מן השמים והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה שהיא כולה מפי הגבורה כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך בענין שנקרא על דרך השאלה דבור ואין ידוע היאך הגיע אלא הוא משה ע"ה שהגיע לו וכי הוא היה כמו סופר שקוראין לו והוא כותב כל מאורעות הימים הספורים והמצות ולפיכך נקרא מחוקק ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים ושם אשתו מהטבאל ותמנע היתה פלגש ובין אנכי ה' אלהיך ושמע ישראל כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והספורים משה ספרם מדעתו הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה ושאלה דברי הימים והספורים אין תועלת בהם ושהם מאת משה רבינו ע"ה וזה ענין (סנהדרין ל.) אין תורה מן השמים אמרו חכמים ז"ל הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה חוץ מן הפסוק זה שלא אמר הקב"ה אלא משה מפי עצמו (שם צט.) וזה כי דבר ה' בזה הש"י ויתר ממאמר הכופרים אלא כל דבור ודבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתם ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהילים קי״ט:י״ח) וכמו כן פירש התורה המקובל ג"כ מפי הגבורה וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם הוא בעצמו התבנית אשר אמר הש"י למשה והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר (במדבר ט״ז:כ״ח) ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי:

היסוד התשיעי (ההעתק והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא הש"י לא מזולתו) [הבטול והוא שזו תורת משה לא תבטל ולא תבוא תורה מאת הש"י זולתה] ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה שנאמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו וכבר בארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החבור:

היסוד העשירי כי הוא הש"י יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם לא כדעת מי שאמר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו' וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' (בראשית ו׳:ה׳) ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה (שם יח) זהו מורה על היסוד העשירי הזה:

היסוד אחד עשר כי הוא הש"י נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה וכי השכר הגדול העולם הבא והעונש החזק הכרת וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנא' (שמות ל״ב:ל״ב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא והשיב לו הש"י מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ראיה שיודע העובר והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה:

היסוד שנים עשר ימות המשיח והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן ולא יעשה. לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו וחכמים אומרים (סנהדרין צז:ע"ש) תפח רוחן של מחשבי קצין ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו:

היסוד שלשה עשר תחיית המתים וכבר בארנוה וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כלם ונתברר בה אמונתו בהם הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש לחבירו מן האהבה והאחוה ואפי' עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצוה לשונאו ולאבדו ועליו נאמר (תהלי' קל"ט) הלא משנאך ה' אשנא. והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מענין חבורי אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים לכן דע אותם והצלח בהם וחוזר (אלה) [עליהם] פעמים רבות והתבונן בהם התבוננות יפה ואם השיאך לבך ותחשב שהגיעו לך ענינו מפעם אחת או מעשרה הרי הש"י יודע שהשיאך על שקר ולכן לא תמהר בקריאתו כי אני לא חברתי כפי מה שנזדמן לי אלא לאחר עיון גדול והתבוננות ואחר שראיתי דעות ברורות אמיתיות וזולתי אמיתיות וידעתי מה שהוא ראוי להאמן מהם והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל ענין וענין ומהש"י להפיקני רצוני ולהדריכני בדרך הטובה ואחזור לענין הפרק:

כל ישראל וכו' כתוב בפירוש רש"י [בהגהתו של בעל חכמת שלמה] ונראה למורי דאלו הן הנחנקין ראוי שיקדם לפרק זה. דמעיקרא איירי בארבע מיתות ומפרש ואזיל להו לכולהו. והדר מפרשי הני דאין להם חלק לעולם הבא. עכ"ל. ועל פי הדברים האלה הסופרים ומדפיסי הגמרא סדרו לזה הפרק לאחרונה אחר הנחנקין אבל בגמרא ירושלמי ששם לא ראו לשון רש"י לפניהם הונח במקומו הראשון לפני הנחנקין. וראיתי שזו היא נוסחת הרמב"ם כמו שאכתוב לשונו בפתיחת מסכת מכות. גם באבות מרגלא בפומיה לזכור פ' חלק בשם העשירי לפרקי סנהדרין. ולפיכך אני אומר לקיים גרסא זו. ושהיא עיקרית. וזה לפי שבפרק הזה מבאר דיני עיר הנדחת שנזכר בפרק הקודם אלו הן הנהרגים. רוצח ואנשי עיר הנדחת. ומשלים דיני רוצח והנמשך אליו מדין התערובות ושיש בו חיוב שתי מיתות ומי שלקה ושנה. וזכר שממיתין אותו במיתה שאינה מהארבע מיתות. ואגב זה שונה גם כן הדומים לזה ואגב טמא ששימש. תני נמי זר ששימש. ועכשיו הוא מן הראוי להשלים ג"כ דיני עיר הנדחת. אלא מפני שרוצה להזכיר שאין להם חלק לעולם הבא. הוכרח לבאר תחלה שיש לכל ישראל חלק לעולם הבא. ואע"פ שכל ישראל ר"ל אפילו חייבי ארבע מיתות בית דין כמ"ש הר"ב. ולפי זה היה יותר ראוי שזה הלשון יסופר אחר הנחנקין. כדי לכוללם גם כן. מכל מקום מפני תשלום דין עיר הנדחת שבזה הפרק יש לו דין קדימה. ואגבן הוצרך להקדים כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא וא"נ לגרסת בעל חכמת שלמה שבפירוש רש"י כתוב דכל ישראל אגדה היא. והתחלת הפרק ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו הכי משום עיר הנדחת שונה זה הפרק קודם. ומקדים כל שאין להם חלק לעולם הבא ואין ראוי שיפסיק בדיני נחנקין לדיני עיר הנדחת. שכבר בא זכרם בפרק הקודם אלא ראוי הוא לסמכם כך נראה בעיני. ועוד יש לי ראי' בר"פ דלקמן כמו שאכתוב שם בס"ד. ובריש מכות כתוב בפרש"י בהדיא דהנחנקין הוא סיומא דסנהדרין:

שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ארץ זו משל. כלומר ארץ החיים. והוא העה"ב. הרמב"ם פ"ג מהלכות תשובה. ועיין סוף פ"ק דקדושין:

האומר אין תחיית המתים מן התורה. שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא [לקמן] מניין לתחיית המתים מן התורה. ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא. כופר הוא. הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה. [*מה לו] ולאמונתו. וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא. הלכך כופר גמור הוא. רש"י:

ואפיקורס. כתב הר"ב המבזה וכו'. עיין מ"ש במשנה י"א פ"ג דאבות. ומלת אפיקורוס היא ארמית ענינה מי שמפקר ומבזה וכו' הרמב"ם. ועיין עוד פירוש שני להר"ב במשנה י"ד פ"ב דאבות:

בספרים החיצונים. פירש הר"ב ספרי מינים. כגון ספרי אריסט"ו היוני. ובמשנה כ"ב פ"ה דאבות התיר בבית הכסא ובמרחץ:

[*והלוחש על המכה. נ"ל דלרבותא הוא. אף שיש מכה שאין בה חולי כל הגוף. וכ"ש כשחולי בכל גופו. ומתיישב בזה דקדוקו של ב"י בטוי"ד סימן קע"ט ודלא כסברתו שהיא בהפך]:

כל ישראל בש"ס מהופכין ב' פרקים אחרונים אלו דפרק חלק זה, הוא שם פי"א ואלו נחנקין שם פ"י, ומצינו דוגמת זה במנחות בפרקים האחרונים:

יש להם חלק לעולם הבא נ"ל דמלת עולם הבא כאן ר"ל נצחיות הבא., שהוא כולל שכר הנשמות אחר מיתת הגוף, וגם שכר הגוף אחר תחיית המתים, [דאין לפרשו (וועלט) הבא. דא"כ עדיין לא נתפרש אם בגיהנם או בג"ע. אבל כשנפרש מלת עולם נצחיות הבא אז ממילא מבואר שמשכר ידבר, דהרי עונש לא יתכן לקראו נצחיות, דאדרבה מחליש כח הנצחיות הוא, ככל כאב הגופני, שאינו מקיים אבל מחליש ומבטל הגוף. וכן מוכח מש"ס הכא (ד"צ ע"ב) דקאמר וכי ג' עולמים יש. וק' הרי וודאי יש שלשה עולמים, העה"ז. ועה"ב ועולם התחייה. ותו אמאי לא נימא לפ"ז הכרת בעה"ז, תכרת בעה"ב, עונה בה בתחה"מ. אלא וודאי דשכר הרוחני והשכר שאחר התחייה יחד נכללים בשם עה"ב שפירושו נצחיות הבא]. והא דקאמר הכא כל ישראל, אף דקיי"ל דגם חסידי האומות יש להם עוה"ב [כרמב"ם פ"ג מתשובה]. והרי גם אפילו בינונים שבהם יש להם חלק לעה"ב, מדלא תני במתניתין רק בלעם. י"ל דזהו בכשרים שבאומות, אבל רשעים שבהן, לאחר שסבלו עונשן ילכו נפשותם לאיבוד, כמו דכתיב ואויבי ה' כלו בעשן כלו, אבל כל ישראל, אפילו חייבי כריתות ומיתות ב"ד, אינו נכרת רק נפש הבהמיית שלהן אבל הנשמה העליונה שבהן, המחיה את הכל, נצוץ אלהי הוא, ואינו מקבלת כלייה, רק כשתאוות הגוף וחטאותיו השאירו בה רושם השחתה, אשר בצאתה מהגוף, יעכבוה אותן כתמים מלהאיר באור החיים, לכן מתלבנים ומתכבסים אותן הכתמים מעצמיתה ע"י אש רוחני, לא בדרך נקימה ח"ו, רק לטובתה לזקקה ולזככה להנשמה עליונה הזאת, ולהשיבה לימי נעוריה, ואחר תטהר לחזות בנועם ה' ולאור באור החיים והיינו דאמרינן בר"ה לאחר י"ב חודש נשמתן נשרפת ורוח [אלקים חיים מרחפת] מפזר אפרן, החלק שא"א שישרף כאפר תחת וכו' כלומר במדריגה נמוכר. וזה הנרמז לנו בלשון המשנה, דקאמר יש להן חלק לעוה"ב, ולא קאמר יש להן עוה"ב, או חלק בעה"ב. אלא משום שכלל כאן כל ישראל, שיש ביניהן ג"כ חייבי כריתות, להכי קאמר שעכ"פ כולן יש להן חלק בנשמתן הניאות לעה"ב, דבהא כל ישראל שוין, שכולן הנצוץ שבהן יזכה להנצחיות המקווה. ונ"ל דלפיכך אומרין זה המשנה בקיץ קודם כל פרק מפרקי אבות, דמשום דבקיץ חברת בנ"א יותר מצוים, וע"י זה עלול לקנאה תאוה וכבוד ולפגוע חיוביו לד' ולחבירו, גם ע"י דם חם שבו אז בטבע, להכי לוקחים סם לחלאים אלו כל שבת פ"א מן פרקים אלי, ואומרים קודם לכן משנה זו, נ"ל משום דאמרי' ג"כ יש באומה זו ביישנים וכו', והיינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו' כלומר ראה כי טבעך הוא להיטיב ואם תחטא בהנך תחטא נגד טבעך וענשך גדול יותר משאר דרי ארץ:

ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ דאי כפשטא דקרא, ק' וכי ישראל כולם צדיקים. ותו מי מהן הוא שלעולם יירש ארץ. ומי גבר יחיה ולא יראה מות. אע"כ דה"ק, ועמך כשיהיו כללותם צדיקים, דהיינו כשיתטהר כל טנופו צואת עונות מהנצוץ נשמת אל חי שבקרבם, אז לעולם יירשו ארץ, ר"ל אל עלמותם ונצחיות הרוחני שבעה"ב שמכונן אל נשמתם. יצטרף גם כן שירשו גם הארץ והארציות בכל טוב אחר תחיית המתים, [או שר"ל במלת ארץ, כלומר שכר הרוחני כמו לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים, דר"ל שכר הרוחני], וטעם הדבר, מפני שנשמתם נצר מטעי, ר"ל ענף שאני נטעתי בארץ, שנטעתי הנשמה העלינה הזאת בארציות הגוף, כדי מעשה ידי להתפאר לפאר גם הגוף הארציי, להוציא ולזקק ממנו הטיב מהרע, ולמשוך כל כח קדושה שנבלל בעולם עשייה שבארץ, כדי להשיבו למכונתו, ע"י מעשים הטובים שא"א לעשותם מבלי אברי כלי הגוף, וא"כ אם שע"י השילוב והחברה של הנשמה עם הגוף יהיה אפשר שתבוא הנשמה לההפסד היותר גדול, דהיינו איבוד של עצמותה ח"ו, איך הייתי שולחה לעולם העלול יותר לנזק מלהרוויח, דהרי האדם יש לו יותר נטייה לחטוא מלהצטדק. אלא וודאי שהניצוץ הקדוש הזה לא יכלה בשום אופן, או נ"ל דמביא ראיה מכללות האומה, דהרי ת"ל רובן צדיקים וכמה צרות ורדיפות סבלו ובין אש ולהבה ממעל לנהרי דם נדחקו והנם עוד ת"ל היום בארץ ולעולם ירשו ארץ מפני שהם נצר מטעי שאני נטעתי אותם בארץ שיהיו כאן מעשי ידי הם האומות להתפאר וכמ"ש הקב"ה והייתם לי סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים ללמד בני עולם להכיר אדון עולם ותה"ק. וכן אחז"ל פסחים [פ"ז ב'] צדקת פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם האומות שפיזר ישראל בינותם כדי שילמדו מהם הכרתו יתברך, וא"כ אם הגוף של ישראלי לעולם לא יכלה מכ"ש הרוחני שאינו בת כלייה:

ואלו שאין להם חלק לעולם הבא נ"ל דאין ר"ל שנשמתם לאחר מיתה כלו בעשן כלו, דא"כ הול"ל ואין עומדין בדין כדקאמר במשנה ג'. אלא ר"ל שאין להן חלק בשכר הרוחני הנצחי, שהן יורדין ונדונין לדורי דורות, וכדאמרונן [ר"ה די"ז א ] גיהנם כלה והן אינן כלין, דר"ל אף אחר שיחדש הקב"ה עולמו, ולא יהיו עוד לא חוטאים ולא גיהנם בנמצא, יקומו אלה הרשעים, כדי לראות אחרים בהשפעת טובה אלהית, והם יעמדו מודחים בבושת וכלימה, וכמ"ש ורבים מישיני עפר יקיצו וגו' ואלה לחרפות ולדראון עולם. [ואין להקשות מדאמרינן בתענית [ד"ז א'] דתחה"מ רק לצדיקים. נ"ל דהיינו תחה"מ שהוא לטובה, והוא הוא המקווה הפשוט, ע"י רש"י שם]:

האומר אין תחיית המתים מן התורה תחיית המתים יש גם לגוף [ומה שכ' הר"ב הכא שאין שם אכילה ושתייה, רק יהיו כחמה ולבנה, ובמח"כ הגדול, אין הדבר כן, דהעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה [כברכות די"ז] היינו עולם הנשמות, אבל עולם תחיית הגוף כל גוף מורכב, וכל מורכב הוא בר חלוף ותמורה. שיתלחמו ויתגברו תמיד החלקים המורכבים זה על זה, וזה כנגד זה והוא שנקרא בלשונם [קאנזומציאן], שמשחיקין זא"ז, וצריכים להשלים ולמלאות כל שעה מה שאבדו ע"י שחיקתן זה בזה. וזה לא ישיגו רק באבוס הטבע ע"י גופות אחרות כאכילה ושתייה וכדומה, והוא הנקרא בלשונם (רעסטויראטיאן), ומי יודע אם לא החמה והלבנה וכוכבים ג"כ יש להם מדה זו. וכן משמע מרמב"ם (פ"ח מתשובה ה"ב) ומהראב"ד ומהלחם משנה שם. דבעולם תחיית הגוף, יש בו אכילה ושתייה ושאר צרכי הגוף וענייניו, וכן משמע מש"ס הכא, דיליף תחה"מ מונתתם תרומת ה' לאהרן הכהן. א"כ יש שם אכילה ושתייה. אולם מפני שאמונת דבר זה א' מי"ג העקרים שכל המכחיש בא' מהן אין לו חלעה"ב, לכן לזכות הרבים אביא בסוף סדר זה דרוש א' אשר חנני ה' בו, אשר פי ה' יקבנו אור החיים, אשר שם נתרץ כל הקושיות אשר יש להקשות בדבר זה, ולברר בס"ד כי הדבר הזה אינו רחוק כל כך מהשכל, אבל כמעט מחוייב לכל בר דעת, ואני בה' אצפה שבדברים ההם יתחזקו הידים הרפות וברכים כושלות יתאמצו באמונה שלימה בעיקר זה. והחפץ ימלא ידו וירווה צמאונו שם]:

ואין תורה מן השמים שאומר שמשה רבינו מפי עצמו אמרה, ואפילו אומר כן רק על תיבה א' שבה שאינה מהקב"ה, ומה דאמרי' ואברהם עודנו עומד לפני ה', תקון סופרים הוא זה, וה"נ אמרינן ואל אראה ברעתי, תקון סופרים הוא זה, לא ח"ו שחז"ל הסופרים תקנו לכתוב כן, רק ר"ל שהכתוב שינה בלשונו, כסופר המתקן דבריו לדבר דרך כבוד [כעיקרים פכ"ב משלישי] וכן לפע"ד אמרו חז"ל בפירוש (נדרים ל"ז ב'), מקרה סופרים וכו' וקריין ולא כתיבין, וכתיבין ולא קריין, כולם הלממ"ס. אמנם כמו כן הכופר בפירושי התורה, שהיא הוא התורה שבעל פה שבידינו, אם אמר שאין זה מסיני, או שאומר שנתבטל עכשיו מצוה זו (רמב"ם פ"ג מתשובה ה"ח):

ואפיקורס שמיקל בכבוד התורה, כגון שמבזה חבירו בפני ת"ח, [ותימה לפע"ד על הרמב"ם פ"ג מתשובה) שלא מנה זה, והרי הכי ס"ל לריב"ל ור' יוחנן, דקיי"ל כוותיי' לגבי רב ור"ח כרכ"מ פי"א מע"ז הי"ב. ועי' כ"מ פ"ג מתשובה הי"ד מה שכ' לתרץ זה]. אב"י אמנם ק"ל עדיין לרכ"מ שם, דהרי בש"ס אמרי' בלישנא בתרא, דרב ור"ח ס"ל, דמבזה חבירו בפני ח"ח, אפיקורוס הוה, והרי תמיד פסקינן בשל תורה כל"ב להחמיר. והרי הרמב"ם (פ"א דתענית ה"ח) פסק אף בשל סופרים כל"ב, ע"ש מכ"ש הכא כשל תורה הוא. ונ"ל ממ"ש הרא"ש [ר"ה פ"ג ססי' ה'] דכל איכא דמתני אינו ברור שהוא לישנא בתרא. ועי' רש"י (ר"ה די"ז א', ד"ה אפיקורוס) דפירש המבזה ת"ח, ועי' רש"י (חגיגה ד"ה ב' ד"ה אפיקורס), שפירש שאינו מאמין לדחז"ל. ועי' עוד (סנהדרין דל"ח ב') בש"ס, דמשכח"ל אפיקורוס נכרי, שעל כרחך שכופר בעיקר, וע"כ ששם אפיקורס, כולל כמה מיני אפיקורסת, ועי' חשובת מהרי"ל סי' רכ"ב, עכ"ל בני הרב שליט"א]. וכ"ש המבזה ת"ח עצמו, או את התורה עצמה, שמלגלג בדבריה או דורש דרשות של דופי ולצנות בפסיקי תנ"ך, ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, דהיינו שמפרש פסוק מפסיקיה שלא כמו דקיי"ל, דכולן מבזי התורה הן ואין להם חלעה"ב. מיהו תנא ושייר הנך דתנא בר"ה (די"ז א') ואלו הן (א) המינין, והן האומרים שאין אלוה בנמצא, או שאומר כדעת (שפינאצע) שר"י, שהטבע הוא אלהים, והכל מוכרח ולא מונהג ברצון פשוט, או שאומר שיש ב' מנהיגים, או שאומר שהבורא הוא גוף. (ב) המומרים, לא מבעיי' שהחליף הדת אפי' לתיאבן, שהוא מומר לכל התורה (י"ד ב' ש"ך סקי"ז), אלא אפילו מומר לדבר א', דהיינו שמורגל לעשות עבירה א' ונתפרסם בה, אפילו אם היא מהקלות, כלבישת שעטנז, והשחתת זקן, והקפת פאת הראש [אב"י כיומא דפ"ה ב']. (ג) והמחטיא את הרבים, אפי' לעבור על עשה קלה. (ד) והפורש מדרכי צבור אף שלא עשה שום עבירה, רק שאינו משתתף עמהן לטובתן או בצרתם. (ה) והמוסר שמוסר חבירו או ממון חבירו ביד אנס או ביד עכו"ם, כדי לצערו או כדי לאבד ממונו (והוא גרוע יותר ממומר כע"ז דכ"ו ב' ע"ש). (ו) ופרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, רק כדי שיראו ויפחדו ממנו (ז) ושופכי דמים (נ"ל דר"ל שמסבב שיהרג נפש מישראל. (ח) ובעל לשון הרע (ט) והמושך בערלתו, וכ"ש כשלא מל כלל (י) והמכחיש ביאת משיח בן דוד [כל אלו מנה הרמב"ם בפ"ג מתשובה. ולכאורה תמוה מנ"ל לרמב"ם דהמכחיש במשיח אין לו חלעה"ב. ובעקרים (פמ"ב לרביעי) אמר אף שמצות עשה להאמין כך אבל שיהיה עיקר לא שמענו. אמנם נ"ל דכוונת הרמב"ם דכיון דאינו מאמין כך מכחיש א' ממאמרי תורה ופרושיה. ואין להקשות מרבי הלל (סנהדרין צ"ט א') שאמר אין משיח לישראל ומ"ש רש"י שם שהקב"ה יגאלם וימלוך עליהם אחמכ"ת זה דוחק. דא"כ מה טעם קאמר ר' הלל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה דוכי מה"ט אתגורי אתגר. אלא ל"מ נ"ל שהכוונה שאינן כדאין לו בשום זכות, ורק בחסדו ית' ישלחוהו להם. או י"ל בכוונת רש"י שכשיפדו ע"י אדם שיהיה להם למשיח, א"א רק בדרך נס, אבל מדכבר אכלוהו. יקבצם ה' לא"י בדרך הטבע ולא בנסים ונפלאות, ולא יהיה להם מלך משיח, רק ה' ימלוך עליהם לעולם ועד]: ועוד יש עבירות קלות שהרגיל בהם אין לו חלעה"ב, ואלו הן (יא) המכנה שם לחבירו, אף שחבירו רגיל בשם זה ואינו מתבייש, עכ"פ כוונתו לביישו בשם הגנאי(ב"מ דנ"ח ב' ועי' תוס' מגילה דכ"ז ב'). ואילה"ק מרבי שקרא לו לר' חייא, עייא (כמ"ק דט"ז ב'), דלפע"ד קרא לו כך, משום דר' חייא היה קורא לח' כמו ע' (כמגילה דכ"ד ב') לכן קרא שמו בלשונו עייא, ועכ"פ ק' האיך כנה לו שם ואף לתוס' מגילה (דכ"ז ב') דמכנה שם דהכא היינו רק בכנוי בפגם משפחה, עכ"פ מש"ס שם משמע דעכ"פ גם בלי פגם משפחה, איסורא מיהו איכא. ונ"ל כיון דכה"ג רק מדרבנן אסור, א"כ ר' חייא שזלזל בכבוד ציווי הנשיא, מותר לזלזלו כי היכי דלא נגררי כ"ע אבתריה, כדשרינן מה"ט לאסור מה שהתיר חבירו (ברכות דס"ג ב'). עוד נ"ל דאפשר דדוקא ברגיל לקרותו בכנוי שאינו פגם משפחה אסור עכ"פ מדרבנן. ובכל זה מתורץ נמי מה דקרי לו ר' אבוה לר' זירא ירוד נאלי כסנהדרין נ"ט ב') ופי' רש"י שם, תנין שוטה, וכ"כ רבה דקרי לרב עמרם תרדא (כ"מ ד"כ ע"ב) ופי' רש"י משועמם, ועוד הרבה בש"ס כדומה לזה, דכל דברי קנטורין אלו בשעה שהיו האלהיים האלו נלחמים על שדה מלחמות התורה, אינן בכלל מכנה שם דהאי צ"מ דרתח אורייתא היא דמרתח לי' (כתענית ד"ד א') ואפילו אב ובנו, רב ותלמידו שעוסקין בשער א' בתורה נעשו אויבים זל"ז, ואינן פורשין זמ"ז עד שנעשו אוהבים (כקידושין ד"ל ע"ב), וכ"ש רב לתלמיד דשרי לקנטרו כדי לזרזו לחריצות התורה, כדאמרי' (כתובות ר"ג ב') זרוק מרה בתלמידים. ועי' בחשו' חו"י (קנ"ב), (יב) והמלבין פני חבירו ברבים (שם) (יג) והמתכבד בקלון חבירו (וכתב רכ"מ פ"ג מתשובה דלא ידע מנ"ל לרמב"ם הא. והוא ירושלמי מפורש חגיגה (ד"ד סוף ע"ב). (יד) המבזה המועדות. ר"ל שעושה מלאכה האסורה בחוה"מ, או נוהג בו חול באכילה ושתייה [*כך כ' הר"ב אבות פ"ג מ"י, ולא ידענא מנ"ל. *) ובפסחים (דקי"ח) פי' רש"י שעושה מלאכה האסורה]. (טו) והמחלל קדשים. שמפגלן במזיד, כולן בכלל אפיקורס הן (רמב"ם שם):

רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים כספרי (האמעער), וספר דתות של ע"ז, וספרי שאר אפיקורסים וכולן דוקא בקורא בהן קבע, אבל בדרך עראי, המאמין לא יחוש מלקרות בהן, כדי לידע מה להשיב לאפיקורוס, ובפרט בביהכ"ס ראוי לת"ח לעיין בהם (לחם שמים). אמנם דברי חשק (שזכר הר"ב) גם שם אסור. [ומה שכתב עוד הר"ב שקריאת דברי הימים של עכו"ם וצייטונג נמי בכלל זה, תמוה מאד, דהא מנ"ל. ואינו רק בכלל שיחת חולין ודברים בטלים שעובר בעשה. (כיומא די"ט ב'), וגם הא נ"ל דבאקראי שרי דאל"כ מה שבח שבחו לריב"ז (סוכה דכ"ח א') שלא שח שיחת חולין מעולם. והרי אפי' בשבת רק להרבות בשיחות חולין אסור (כא"ח ש"ז ס"ב). וכ"כ אדברי בן סירא אמרי' בש"ס דרק אסור לקרות בו (ופשוט דזה נמי דוקא בקבע אסור, אבל שלא יהיה להקורא חלעה"ב לא שמענו בשום דוכתא. מיהו בביהכ"ס פשוט דהכל שרי, ורק דברי חשק אסור שם) אב"י והרי הרמב"ם פ"ב מעכו"ם ה"ב החמיר מאד מלקרות בספרי עכו"ם, והוא עצמו כ' במורה נבוכים ח"ג פכ"ט שקרא כל החיבורים הנ"ל. אע"כ כדברי ע"ר שליט"א, או דלהתלמד שרי, וכנטיעת קשואין, סנהדרין (ס"ח א') וצורת לבנות בר"ה דכ"ד ב'):

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך ה"ה פסוק אחר רק נקט זה לרבותא, אף שנזכר בו רפואה אסור, וכ"ש פסוק אחר ואפי' בקוראו בלע"ז (וי"ח). מיהו דוקא ברוקק על המכה וקורא הפסוק על הרקיקה כדי שיתרפא, אבל בלא רקיקה ובלא מכה, אז רק אסור לקרות פסוק כדי להתרפאות בו מחולי (י"ד קע"ט ח'). וכ"כ אסור להניח ספר או תפילין על אדם הנבעת או על החולה, כמו שנוהגין בילד קודם המילה, [עי' רמב"ם פי"א מעכו"ם הי"ב. וכ' רכ"מ שם, דטעם הרמב"ם דיליף לה משבועות (דט"ו) דאסור להתרפאות בד"ת. וק"ל מדאמרי' בסנהדרין (צ"ד א') דמאן דבעית לקרי ק"ש, אלמא דאיבעית לא מקרי חולה, וכן כתב מהרש"א שם. ונ"ל דעק"ל מדאמרי' (עירובין נ"ד א') חש בראשו יעסוק בתורה, והרי אסור להתרפאות בד"ת. אע"כ דדוקא פסוק א' אסור לקרות, דאין כוונתי ללמוד רק דמתכוין לקרות העסוק כמין לחש, אבל פרשה שלימה שרי. דלא מוכח שהוא כלוחש לרפואה, רק שתגן עליו זכות למוד התורה] וכ"כ התולה על עצמו קמיע שיש בו שמות שאינן נמחקין או פסוקים, כל אלה לא די להן שהן בכלל מנחש, אלא הם ג"כ בכלל הכופרים בתורה (רמב"ם הלכת ע"ז פי"א הי"ב). מיהו בבריא כשקורא פסוק או תולה על עצמו קמיע או תפילין כדי להגן על עצמו שרי. [ונ"ל דמה"ט שרי לתלות הקלפין על ד' כותלי הבית שיש בו הילד קודם שנימל. דאע"ג דעדיין לא יצא מכלל נפל, עכ"פ אזלינן בתר רובא ובריא הוא] וכ"כ ביש סכנה אפי' להתרפאות מחולי וברקיקה שרי (בי"ד שם), ונ"ל דכ"ש דבסכנה מותר לתלות עליו קמיע בפסוקים:

אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו שמשתמש בשם מ"ב, מזכירו בכוונה ועושה בה כל חפצו בדברי חול, [כך כתב רש"י סנהדרין (דק"א ב') וע"ז (די"ח א'). והר"ב כתב שקורא שם הויה ככתבו, וכן כתבו תוס' שבועות (דל"ה א'), ומדלא כתבו דדוקא בלשון עגה אסור, ש"מ דס"ל כלישנא קמא דרש"י. (דק"א ב') דבגבולין בכל גוונא כשמזכירו אין לו חלעה"ב. ותמוה שיהיה ענשו חמור כל כך, ואינו רק לאו הבא מכלל עשה דלעלם כתיב (פסחים ד"נ ע"א). ואת"ל דכמו דבשם מ"ב ה"ט דאין לו חלעה"ב מדמבזה קודם קודשין, ה"נ כשמזכיר השם ככתבו ואעי' שלא לדכרי חול, מחלל כבוד קדושת השם ב"ה. עכ"ע היכא סבר רבא למדרשיה בזרקא (שם) וטעה במשנה מפורשת. וגם האי סבא ל"ל למימר לעלם כתיב, הול"ל מתני' היא והעושה כן אין לו חלעה"ב. ותו מדאמרינן בע"ז (שם) דר"ח בן תרדיון הגה השם באותיותיו להתלמד, ואי פירושו לקרותו ככתבו, מאי להתלמד איכא. ועי' מהרש"א (קידושין ע"א א) ברש"י ד"ה שם בן ד' אותיות שכ' ממש כדברינו. (וצ"ע)] אמנם כל שנזכרו בפרקן שאין להם חלעה"ב, היינו בלא עשו תשובה (רמב"ם פ"ג מתשובה):

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מעיקרא איירי בד' מיתות ומפרש ואזיל לכולהו והדר מפרש הני דאין להם חלק לעולם הבא רש"י ז"ל. משמע מתוך פירושו ז"ל דגרסינן פ' אלו הן הנחנקין קודם פ' כל ישראל כמו שהוא דפוס בגמרא ולא משמע כן בריש מכות וכן מפירושו דהוא עצמו ז"ל משמע דפ' אלו הן הנחנקים הוא סוף המסכת דז"ל שם התם קאי מסנהדרין סליק דתנן בשלהי הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין וכו' ע"כ וכן בירושלמי ובפי' הרמב"ם ז"ל וגם בהרא"ש ז"ל פ' הנחנקים הוא סוף המסכתא אבל בהרי"ף ז"ל כל ישראל גרסי' בסוף מכלתין וכן כתוב בכל בו סוף סי' מ' כל ישראל הוא ראשית פרק אחרון של מסכת סנהדרין וכדי להפיס דעת עמי הארץ נהגו להתחיל בו קודם התחילם פרקי מסכת אבות ע"כ. וז"ל הר"ר יהוסף ז"ל יש ס"א דל"ג משנה זו אלא הפרק מתחיל ואלו שאין להם וכן נראה נכון ומשנת ואלו שאין להם חלק לעה"ב נישנית כאן משום דתנא לעיל מהו דין של מי שלקה ושנה ודין ההורג נפשות וכן כל הדינים שאין בם חיוב מיתה כגון הגונב את הקסיה וכו' ובא עכשיו לומר מה דינו של האומר אין תחיית המתים וכו' והאומר אין תורה מן השמים ע"כ. לשון הגהת רבינו שלמה לוריא ז"ל בס"א כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב הך בבא אינה מזו המשנה אלא אגדה בעלמא וכתיבה כאן כדי להתחיל הפרק בדבר טוב אבל רישא דפירקין הכי ואלו שאין להם חלק לעולם הבא ומהדר אהך פירקא דלעיל ואלו הן הנשרפין ונראה למורי דאלו הנחנקים ראוי שיקדם לפרק זה דמעיקרא איירי בד' מיתות ע"כ ורמוז הוא זה הטעם בראש דברי:

שנאמר ועמך כלם צדיקים אית דלא גרסי לה וכן בירושלמי ליתיה והרב הגדול החכם הר"ר משה אלשיך ז"ל בפ' שמיני דף ק"ע גריס לה ודקדק על משנתנו ח' דקדוקים ותרצם וז"ל בקיצור בדרך א' וז"א כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שהוא לבוא בחלק ההוא לעוה"ב ועל כן לא אמר בעוה"ב והביא ראיה שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ שהיא ארץ העליונה שירושתה עולמית וכמא תאמר איך יתכן שיהיו כל ישראל מכלל צדיקים הלא כמה וכמה רשעים בעולם לז"א נצר מטעי וכו' לומר אל תתמה כי אם יש בלתי צדיקים בעם הלא לא יבצר מהיות צדיק כל איש ואיש מישראל כי אם הם עכורים וטמאים חלאת עון עתה הנה הנפש להיותה מנצר מטעיו ית' העליונות אשר האציל ונטע כנודע מחכמי האמת על פסוקים ישבעו עצי ה' וגו' (תהילים ק״ד:ט״ז) וגם חומרו מוכן לתקן אחר שמראשיתו כשצבר עפרו וברא את האדם שמשם כולנו להיותן מעשה ידיו ג"כ מעותד להתפאר הנפש והחומר הנזכר מחלאתם. יש עודנו בחיים ויש על ידי גלגולים עד אשר יטהר ויהיה צדיק נמצא שהטיב אשר דבר באמרו כולם צדיקים כי כן הוא בהמשך הזמן שכולם מתקדשים ומטהרים עדי יהיו צדיקים לבלתי ידח ממנו נדח ויובטחו לתקון ולהתפאר ע"י מה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כמבואר ע"כ:

ואלו שאין להם חלק וכו' פ"ק דע"ז ואית דגרסי ואלו ישראלים וכו'. וגרסי' בסוטה פ"ק ד' ה' כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער בתחיית המתים והקשו שם תוס' ז"ל תימא אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמרינן בפ' בתרא דכתובות מתים שבח"ל אינה חיים ותו גרסי' התם עמי הארץ אינם חיים אא"כ יהנו ת"ח. ומלוין ברבית מצינו באידה שאינם חיים לעולם הבא:

אין תחיית המתים מן התורה ואפילו יהא מודה ומאמין שיש תחיית המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר היא הואיל ועוקר דברי חכמים שאמרו שיש תחיית המתים מן התורה המדרשים שדורשים בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה כופר גמור הוא דמה לנו ולנאמנותו וכי מהיכן יודע שכן הלכך כופר גמור הוא רש"י ז"ל ומכאן קשה קצת למאן דלא גריס מלות מן התורה במשנה כמו שמצאתי מי שמחק אותו וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו וכתב דבכל הספרים לא גרסי':

ואין תורה מן השמים מפרש בברייתא בגמרא אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק"י זה מג"ש זו וזהו כי דבר ה' בזה:

והלוחש על המכה פ' ידיעות הטומאה (שבועות ד' ט"ו) וביד פי"א דהלכות ע"ז סי' י"ב ובטור יו"ד הי' קע"ט:

ההוגה את השם באותיותיו גמרא תנא כי אמרינן דהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב בגבולין אבל במקדש לא שהרי בשם היו מברכין ובלשון לעז אפילו במקדש לא: