מרים הנביאה

מרים בתנ״ך

בתחילת ספר שמות, כשבת פרעה מוצאת את התיבה ביאור, ״ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה ייעשה לו״, ואחותו מציעה להביא מינקת מן העבריות – את אם הילד. אחרי קריעת ים סוף ״ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות״, והיא עונה להן ״שירו לה׳ כי גאה גאה״.

בפרשת בהעלותך מרים ואהרן מדברים במשה, ומרים נענשת בצרעת. משה מתפלל עליה בתפילה הקצרה ״אל נא רפא נא לה״, והעם אינו נוסע עד שהיא חוזרת למחנה. מרים נפטרה בקדש בשנה הארבעים, ומיד אחר כך נאמר ״ולא היה מים לעדה״.

בדברי חז״ל

חז״ל אומרים (תענית ט ע״א) ששלושה פרנסים טובים עמדו לישראל – משה, אהרן ומרים – וניתנו בזכותם שלוש מתנות: באר, ענן ומן. הבאר ניתנה בזכות מרים, וכשמתה – נסתלקה הבאר, ולכן מיד אחרי פטירתה ״לא היה מים לעדה״.

הגמרא (סוטה יא ע״ב – יב ע״א) מזהה את שפרה ופועה, המיילדות שסירבו לגזרת פרעה, עם יוכבד ומרים, ודורשת על מרים שניבאה שאמה עתידה ללדת בן שיושיע את ישראל. מרים נמנית בין שבע הנביאות (מגילה יד ע״א).

משמעות ולקח

מרים היא דמות של תקווה: היא עומדת ליד היאור לראות מה ייעשה, ומחזיקה תופים כבר במצרים – מוכנה לשירה עוד לפני הנס. עונש הצרעת על הדיבור במשה הפך למקור מרכזי בהלכות לשון הרע, והתורה מצווה לזכור ״את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים״ (דברים כד, ט).

שאלות נפוצות