"חצי אתרוג..."

רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים", אמר פעם משל למה הדבר דומה: איש כפרי אחד, נבער מדעת, נסע לעיר לפני חג הסוכות לקנות אצל סוחר ירא וחרד אתרוג מהודר בשביל חתנו המופלג.

כאשר חזר לביתו עם אתרוג מהודר ביותר באמתחתו, פגש בו שכן אחד, בור ועם הארץ כמותו, מבני הכפרים הסמוכים אליו. התפאר לפניו הכפרי על האתרוג המהודר אשר רכש עבור חתנו התלמיד חכם. הפציר בו חברו שיתן לו חצי אתרוג בעד כסף מלא...

הסכים הכפרי לבקשתו וחלקו את האתרוג לשניים בבערותם... את החצי האחד נתן לחברו ואת החצי השני צרר בצרורו והביאו לחתנו בארשת סיפוק ושמחה.

התרגז החתן על חצי האתרוג שהביא לו ואמר כי הוא ראוי להשליכו לציפורים!...

מדוע תכעס – שאל הכפרי – הרי בעצמי שמעתי מפי המוכר ירא השמים שבחים מופלגים על שיא הידורו של אתרוג זה במיטב כספי שילמתי עליו?

הלוואי והיית מביא אתרוג פשוט אבל שלם – אמר החתן במרירות – מאשר חצי אתרוג מהודר, שפסול הוא לגמרי...

כן הוא גם הנמשל – אמר ה"חפץ חיים" – אנחנו רואים סוג אנשים שמהדרים במצוות שבין אדם למקום, אך מזלזלים במצוות שבין אדם לחבירו, או להיפך, הרי אלו בבחינת אתרוג מהודר החתוך לחצאין... מוטב היה אם לא היו מהדרים כל כך אבל היו שלמים ומקיימים שני סוגי המצוות: הן בין אדם למקום, והן בין אדם לחבירו...