"צילא דמהימנותא"

שלא כמידת ישראל מידת כל אדם. מידת כל אדם, כשהוא יושב בביתו תחת צל קורתו, לבו בוטח עליו ואינו מתיירא, כיום שהוא יוצא חוץ לביתו, שאז נתמעט בטחונו ומתחיל להתיירא.

אבל ישראל אינם כן, אלא כל השנה כולה, כשהם יושבים בבתיהם הם מפחדים שמא ירום לבבם וישכחו את ה' עושיהם, כיון שמגיע חג הסוכות ויוצאים מבתיהם ובאים תחת צל סוכותיהם, מתמלא לבם בטחון, אמונה ושמחה – הרי עכשיו לא בצל קורתם הם חוסים, אלא בצל אמונתו ובטחונו של הקדוש ברוך הוא, וכל החוסה בצל כנפי השכינה אין לו מורא כלל אלא שמחה.

משל לאדם שמסתגר בביתו מפחד הליסטים, אפילו נועל ביתו במנעולים חזקים עדיין הוא שורה בפחד, שמא יפרצו הליסטים את המנעולים ויבוא לידי סכנה, כיון שהוא שומע את קול המלך מבחוץ, המלך בא ופמלייתו עמו, והוא קורא אליו: צא מחדריך ובוא אלי! מיד הוא פותח את ביתו ויוצא בשמחה עם המלך, שכל מקום שהמלך שם, אין ליסטים מצויים שם, והרי הוא הולך עם המלך לכל מקום שהוא מוליכו, ואין הביטחון והשמחה זזים ממנו אפילו שעה אחת.

האדם – זה ישראל.

הבית – זה משאו ומתנו ועסקיו של האדם כל השנה כולה.

הליסטים – זה יצר הרע ומלאכי חבלה הנלווים עמו.

המלך – זה מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

פמלייתו – אלו שבעת הרועים הנאמנים, האושפיזין: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.

קול המלך קורא לצאת – זה חג הסוכות, כמה שנאמר (שם): ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים".

בוא וראה, ישראל, כל הימים שהם בבתיהם נאמר בם (משלי כח): אשרי אדם מפחד תמיד", ברם על אותם שבעת הימים שהם בסוכה, מה נאמר בם? "והיית אך שמח".

למה? לפי שבימי הסוכות, בעת שישראל יוצאים מבתיהם ועושים דירתם בסוכות ארעי, זכר ליציאת מצרים, באותה שעה הכל רואים שאין ישראל חוסים בצל קורות בתיהם, לא בצל שחר, ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שמש, ולא בצל כנפי החיות, ולא בצל כנפי כרובים, ולא בצל כנפי שרפים, אלא בצל מי שאמר והיה העולם!

לכך נקראת סוכת החג בפי חכמינו בשם "צילא דמהימנותא", הסוכה היא היא צל אמונתו ובטחונו של הקדוש ברוך הוא. "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", ויזכו לחסות בצילא דמהימנותא.