מטמונים מהפרשה

"רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס" (יז, טז).

יש להבין את לשון הכתוב - אמר רבי ישראל הכהן בעל ה״חפץ חיים״ - בתחילה פותח בלשון רבים: ״סוסים", ומסיים בלשון יחיד ״למען הרבות סוס״? אלא - תירץ ה״חפץ חיים״ - תכונתו של האדם היא, שבפעם הראשונה לא יעבור עבירה בנקל, אולם לאחר שכבר פתח לעצמו פתח עלול העוון להפוך ולהיות בעיניו לבלתי נורא כל כך, וכמו שאמרו חז״ל: ״כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר". לכן מזהירה אותנו התורה ומצווה על מלך ישראל: ״לא ירבה לו סוסים", שכן כרגיל בתחילה לא ישיב המלך את העם מצרימה בשביל סוס אחד, בתחילה יתאווה לרכוש סוסים רבים, ורק לאחר מכן כאשר ייתפס לתאווה של רכישת הרבה סוסים נקל יהיה כבר בעיניו להשיב את העם מצרימה גם בשביל סוס אחד - ״למען הרבות סוס"!

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (יח, יג).

משל למה הדבר דומה? - אמר הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר - למלך אחד ששלח אחד מדוכסיו בשליחות למדינה אחרת.

תנאי אחד מתנה אני אתך - אמר המלך לדוכס - כאשר תגיע לשם, בשום פנים אל תסכים להתערבות עם אחד משרי המדינה. הסכים הדוכס לתנאי המוזר ויצא לדרכו.

כאשר הגיע אל אותה מדינה, נפגש הדוכס עם שריה, וישב עמם לשיחה. אדוני הדוכס - שאל אחד מהם - האם נכונה השמועה כי אתה גיבן?

שקר הדבר - אמר הדוכס - מעולם לא הייתי גיבן!

הבה נתערב במאה אלפי דינר שאכן גיבן אתה - אמר השר - פשוט את חולצתך וכולנו נראה האם גיבן אתה או לא!

נזכר הדוכס באזהרת המלך, אך מיד חשב בלבו: הרי איני גיבן, ותוצאת ההתערבות ידועה מראש, מדוע לא אסכים?

הסכים הדוכס ופשט את חולצתו, ואכן ראו כולם כי אינו גיבן, מיד שלשלו לידיו סכום של מאה אלף דינרים.

כאשר הגיע הדוכס בחזרה, בא לפני המלך וספר לו את כל אשר קרה.

אבוי לי - אחז המלך בראשו - מה עשית? הן אני התערבתי עם שרי המדינה ההיא בחמש מאות אלף דינרים, כי לא יוכלו לשכנע אותך להסיר את חולצתך...

כן הוא גם הנמשל - סיים רבי ישראל - על האדם מוטלת החובה לקיים את מצוות התורה בתמימות בלא מחשבות ובלא התחכמויות רק כפי הכתוב עלינו לקיים, ותו לא!