מטמונים מהפרשה

"בנים אתם לה׳ אלקיכם" (יד, א).

פעם אחת בא אדם פשוט אל רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה״חפץ חיים״, ושאל: רבי, לשם מה זקוק העולם לחסידים ומתנגדים, ואף החסידים - בינם לבין עצמם, חלוקים לקבוצות רבות: מהם שעיקר עבודתם בתפילה, ומהם שעיקר עבודתם בתורה, ומהם עיקר עבודת ה׳ שלהם בשמחה, לשם מה קבוצות כה רבות?

עד שאתה שואל אותי - ענה לו ה״חפץ חיים״ - שאל את הקיסר הרוסי! לשם מה יש לו הרבה סוגי חיילים? מהם רוכבי סוסים, מהם יורים בתותחים, מקצתם באווירונים ומקצתם באוניות וחלקם הולכי רגל.

אין זאת - המשיך ה״חפץ חיים״ - אלא שכל סוג וסוג מהם מועיל לקיסר למלחמה בדרך שונה. שהרי חייל ההולך רגלי, אין בכוחו להלחם בחייל הנלחם מתוך אווירון. והיותם בתותחים, בכוחם לנהל מלחמה אף ממרחק של כמה פרסאות. ואפילו חיילי הקיסר המריעים בחצוצרות, תפקיד חשוב להם, שבתרועתם מחזקים הם את לב החיילים הנלחמים בשדה הקרב.

משום כך - סיים ה״חפץ חיים״ - נחלקים גם אנו לסוגים שונים. כל אחד ואחד תורם את חלקו, ויחדיו ננצח במלחמת היצר!

"פתח תפתח את ידך" (טו, ח).

פעם אחת בא המגיד מדובנא לביתו של עשיר אחד כדי לבקש כסף למצוות פדיון שבויים. עשיר זה היה תלמיד חכם גדול, ומשום כך פתח המגיד ואמר בתחילה דבר תורה.

כאשר סיים המגיד את חידושו פתח העשיר ואמר אף הוא דבר תורה באותו עניין. רצה המגיד להגיע בשיחה למטרת בואו, משום כך אמר דבר תורה בענין מצוות פדיון שבויים.

והנה... משסיים את חידושו, ענה העשיר אף הוא בדבר תורה משלו בענין מצוות פדיון שבויים...

הבין המגיד כי העשיר מתחמק מלפתוח את ידו, משום כך אמר: ימחל לי כבודו, אולם אמשיל לו משל למה הדבר דומה? לאדם אחד אשר הגיע במסעותיו למדינה רחוקה, וראה כי אין בה בצל. בני המקום אף לא ידעו מה הוא בצל...

הוציא האיש מתרמילו כמה בצלים והגיש להם. משטעמו אנשי המקום את טעם הבצל, הודו לו מאד ונתנו לו זהב כמשקל הבצלים.

לימים, חזר האיש לאותה מדינה, עכשיו כבר היו לבני המקום בצלים משלהם, אולם לא היה להם שום. הוציא האיש שום מתרמילו והגיש להם בציפייה כי יגמלו לו בזהב כבפעם הקודמת.

שמחו בני המדינה בטעמו של השום ושקלו לאיש במקום השום, בצל... כן הוא גם הנמשל - אמר המגיד - באתי לביתך לא כדי לשמוע מחידושך. אמנם, נעימים הם וטובים, אולם אני זקוק לממון כדי לפדות שבויים...