היכל ה' המה

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ״ל, ראש ישיבת ״פורת יוסף״, ראה כל דבר באספקלריה של הלכה. פעם בא לומר את שיעורו, ואחד הבחורים ביקש להתקרב. נטל את כיסאו עימו, ובהיסח הדעת נתקל הכיסא בקיר והשיר פיסת טיח. נתן בו רבו עיניו, ושאל בנועם: ״היודע אתה על איזה איסור עברת?״

תמה הבחור, ומצוייני השיעור החלו להתנצח בהלכה. דנו האם שייך כאן איסור מזיק והאם יש פה חיוב תשלומין, הרוחות רגשו והתפתח ויכוח ער. טענו שאין כאן איסור גזל, שכן זהו היזק מצוי, כשחרורית הכתלים, ואין לך בית שמתגוררים בו ואין בו שריטות ובלאי. טענו שאין בנזק שוה פרוטה, שכן הבית בכללותו לא נפחת בשוויו. וראש הישיבה שומע את הסברות ואינו מגיב, ממתין באורך רוח לשוך הסערה.

כששקטו הרוחות, סיכם ואמר: "דברים של טעם שמעתי, ואת התשובה לא שמעתי. שכחתם לאו מפורש בתורה, בפרשת ראה. שכך כתוב שם: ״וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא - לא תעשון כן לה׳ אלקיכם״. ולמדו מכאן חז״ל, שאסור לאבד ולמחוק חלילה שם משמותיו הקדושים של הקדוש ברוך הוא. ראו, בני, כיצד צריכה כל תנועה להיות שקולה ומדודה, ומותאמת עם כל חלקי השולחן ערוך וכל אופני ההלכה!״

נפלאים הדברים, וקשורים לפרשת השבוע. אך לא פחות מכך, קשורים הם לחודש אלול שאנו עומדים בפיתחו. שכן, לא רק בית הכנסת ובית המדרש הם בתי מקדש מעט. גם אנו, כל אחד מאיתנו, הרי הוא בחינת ״בית מקדש מעט״ לשכינתו יתברך. כמו שכתוב "ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם", בתוך ליבו של כל אחד ואחד. ורמזוהו חז״ל באמרם: ״יכוין ליבו כנגד בית קודש הקדשים״. ואלו דברי רבינו חיים מוולוזין זצ״ל: ״לזאת, הרי כי ודאי עיקר עניין הקודש והמקדש והשראת שכינתו יתברך, הוא האדם. שאם יקדש עצמו כראוי בקיום המצוות, אז הוא עצמו המקדש ממש, ובתוכו ה׳ יתברך שמו, כמו שנאמר: ״היכל ה׳ היכל ה' המה״, ונאמר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, וכן תעשו״, כך תעשו את עצמכם, שבמעשיכם תהיו ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש. וכן אמר ה׳ לשלמה בגמר בנין המקדש: ״הבית הזה אשר אתה בונה״ הוא רק ״אם תלך בחוקותי... ושכנתי בתוך עמי ישראל״ דוקא.

מעתה, נמצא שבכל עבירה שאנו עושים, חלילה, נותצים אנו חלילה אבן מבית המקדש הפרטי שלנו, רחמנא ליצלן, ועוברים על האיסור של: ״לא תעשון כן לה׳ אלקיכם!"

הן לא מכבר, בלמדנו בימי האבל את אגדות החורבן, הזדעזענו ממעשיו של טיטוס הרשע, שנטל פרוצה והביאה לבית קודש הקדשים לעבור עימה עבירה. אבל בזוהר הקדוש כתוב שהלב באדם הוא כקודש הקדשים, וכל מי שמעלעל בעיתונות החילונית המשחיתה והמסואבת, המבוססת במי מדמנה של ניוון וניבול, ומחדיר לליבו הרהורים מכוערים, כמוהו כטיטוס, להבדיל, בטמאו את קודש הקדשים שבליבו! ואם מהרהר הוא הרהורי כפירה חלילה, מכניס הוא צלם להיכל, להיכלו הפנימי! ״ומגביר רחמנא ליצלן כוחות הטומאה והסיטרא אחרא הרבה יותר ויותר ממה שנגרם על ידי טיטוס בפריצותו בבית קודשי הקדשים!״ נורא הדבר! היש לכך כפרה?!

והתשובה: יש ויש! כך אמר התנא האלוקי בבא בן בוטא להורדוס: ״מי שכיבה אורו של עולם - ילך ויעסוק באורו של עולם״, ויבנה את המקדש במשנה פאר והדר! כך, מי שכיבה את האור האלוקי שבליבו בעבירות, ובהרהורי עבירה הקשים מעבירה, ילך ויעסוק באורו של עולם בתוספת מצוות, ביתר כוונה בתפילה ובברכות, בהשתתפות בשיעורי תורה. כך נשוב ונבנה את בית מקדשנו הפרטי, נשקמו, נגדור את פירצותיו ונוסיף על הדרו. כך נזכה להשראת השכינה בליבנו ולקיום הכתוב: ״בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך!״