התדר היהודי (י)

סיפור מהחיים: שרי חוזרת מהסמינר ונכנסת הביתה כרוח סערה. "אמא, הסמינר האלו לא נורמלים. הגענו היום שתי תלמידות עם ילקוט על הגב, והמורה אמרה לנו בקול עצבני: 'זה לא צנוע'. חברתי התריסה: 'מי אמר שזה לא צנוע'? והיא השיבה בכעס: 'כל גדולי ישראל. כולם!'. לא ויתרתי, וצעקתי: 'אני רוצה לדעת איפה זה כתוב! תראי לי מקור כתוב וחתום על ידי גדולי ישראל".

מכיון שהרי אין לה מקור כתוב, אנחנו עכשיו מארגנות מחאה המונית, שכל הכיתה תבא עם ילקוטים על הגב. ואם הם לא יבינו, אנחנו נעבור על התקנון סעיף סעיף, וכל מה שאין לו מקור - אנחנו נפר בפרהסיא!".

ניתוח המצב: 1) המורה טעתה בכך שהיא ייחסה את כלל התקנון לגדולי ישראל, במקום להגיד את האמת, שזו החלטת הסמינר. (למניעת טעות: אני מסכים עם הכלל הזה, רק שאין לו מקור מפורש. זה הכל). 2) המורה טעתה בכך שעירבה לתוך האכיפה את המושג 'צניעות' ואת ההסברים. היה עליה לומר לה בפשטות: 'זה לא תואם תקנון'. 3) המורה פתחה בהסלמה, בעצם הצורה והטון שבו העירה לבנות, במקום להעיר בצורה מכבדת ורגועה. 4) התלמידות החריפו את ההסלמה, וכעת האירוע נהיה המוני ועומד לצאת מפרופורציה...

וכאן האם שואלת, מה עליה לעשות?

ובכן, תפקידה של האמא הוא להחזיר את השיח למקומו הנכון. וכך זה עשוי להיראות: אמא: "ממש מצער לשמוע מה שקרה, באמת חוויה לא נעימה. קודם כל הנה כוס מיץ קר". עדיף להשאיר אותה עם הזדהות רגשית והרגעה, למשך שעה- שעתיים, ורק אח"כ לדון בנושא. (לאחר שעתיים) שרי: "אבל אמא, מי צודקת, אני או המורה?". אמא: אני לא שופטת לצדק, אבל יש לי שאלה: האם מותר לסמינר לקבוע כללים לתלמידות? שרי: לי יש גם כן שאלה. האם מותר לסמינר לשקר ולהמציא דברים בשם גדולי ישראל? אמא: כמובן, שלאף אחד אסור לשקר. ומה לגבי שאלתי, האם זכותו של הסמינר לקבוע כללים? שרי: כן, אבל רק כללים הגיוניים. אמא: כלומר רק כללים שהם הגיוניים בעינייך.