"כי היא חכמתכם ובינתכם" – הרב עלקין והצוואה "לאחר מאה ועשרים שנה"

כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (ד ו)

סיפר הרב מיכל שורקין שליט"א בספרו "מגד גבעות עולם": מנהגו של אבי הגאון זצ"ל להתפלל בראש השנה בבית הכנסת של בעלי בתים, ושם שימש גם כבעל תוקע, ומעודי תמהתי על הנהגתו, למה דווקא התפלל בבית כנסת זה, ולא התפלל בהרבה ישיביש'ע מנינים. וכששאלתיו על כך השיבני כל חפצי ורצוני להתפלל במחיצת הרב עלקין זצ"ל. מי הוא זה הרב עלקין אשר בשלו עזב אבי את ידידיו ואת הישיבה? ובכן: הרב עלקין היה מרביץ תורה לבעלי בתים אמריקאים, ומסר שיעורים על כל הש"ס לפי סדר. הרב היה סגי נהור ל"ע, ואמר את כל הגמרא על פה כולל הרש"י, ולא זו בלבד אלא שהיה מכווין ומורה באצבע לבעלי בתים להסתכל בגמרא במקום פלוני. לפיכך רצה אבי ז"ל שתפילותיו ביום הדין יהיו מצורפות לתפילותיו של הרב עלקין זצ"ל. הנה סיפור שהתפרסם בזמנו בעיתונים באמריקה, אודות גודל חכמתו ופקחותו.

הצוואה

מר קאפלמן יהודי אמרקאי, ייהודי פועל פשוט שהרויח בקושי למחייתו, במקום גלותו בברוקלין. אשתו חלתה ונפטרה צעירה בהשאירה את בנם הקטן יתום וגלמוד. קאפלמן נאלץ לחפש שידוך. והתחתן שנית. לא עבר זמן רב, ואבי הילד ראה שהאם החורגת דוחקת את רגלי בנו, רודפת אותו. ובכורח המציאות נאלץ להכניסו למוסד ליתומים.

מבחינה חומרית מר קאפלמן הלך והתעשר, ואשתו השניה והילדים חיו חיי רווחה ועושר. וכך חלפו השנים. קאפלמן הזקין וחלה. וכאן, התחיל להעסיק את האישה, כיצד עליה לפעול כדי שהירושה במלואה תיפול לידי ילדיה, בלי שבנו הבכור של בעלה יהיה שותף בה... היא ייגעה את מוחה והגיעה לרעיון לתת הוראה לאחות הצמודה למיטת החולה, כי תמנע את כניסתו של אותו בן ובכל עת שיבוא לבקר, תמצא האחות אמתלה כלשהי שהחולה ישן וכדומה, כך שאי אפשר להיכנס אליו. האחות קבלה ממנה מתת יד מיוחדת עבור שמנעה את כניסת הבן. ואז התחילה לדבר סרה על הבן: 'אתה רואה איזה בן יש לך, אתה חולה מסוכן והוא לא מגלה עניין לבקר ולשאול בשלומך...' מכאן ואילך היתה דרכה סלולה לכוונו בכתיבת הצוואה. והסכים עמה להדיר את בנו הבכור מחלקו בירושה. הזמינה עו"ד שיכתוב את הצוואה כדת וכדין, ודאגה שירשום לזכות הבן הבכור סכום סימלי של חמישים דולר (כי כך חוק המדינה, שאם הבן המודר מחלקו בירושה לא מופיע בצוואה כלל. מיחסים לאב מצב של אי שפיות מחמת זיקנה או המחלה, ואז יכול הבן המקופח להגיש עירעור לבית המשפט) כך הרגישה עצמה האישה הנוכלת מובטחת בירושה בשלמותה. העו"ד כתב את הצוואה בלשון הקודש מפי החולה, וכשסיים הקריא אותה באוזני החולה, והלה אישר אותה וחתם. האחות הוחתמה בתור עדה... האישה היוזמת היתה בטוחה כי מעתה אין לה מה לדאוג, וברגע שיעצום החולה את עיניו סופית, היא וילדיה יגרפו לידיהם את כל הרכוש, כולל שני הבנינים בצירוף עשרות אלפי הדולר שנשארו במזומנים, פרט לחמישים הדולר שיקבל הבן המקופח.

עצת הרב עלקין

כאשר נודע לבן הבכור פרטי הצוואה, אביו כבר לא היה בחיים, והיה לו מזל לפגוש את הגאון הנודע רש"א עלקין. הוא שטח לפניו את בעייתו וביקש את עצתו. הוא סיפר לרב כי ניסה להתייעץ עם עו"ד, העו"ד אמר לו שרק אם האב לא היה שפוי בעת כתיבת הצוואה הוא יכול לטעון, והיות שהעו"ד והאחות הרחמניה אישרו בחתימותיהם כי החולה היה שפוי אין כמעט סיכוי שיצליח לסתור את הדברים. והבן פרץ בבכי לפני הרב.

תחזור אל העורך הדין – יעץ לו הרב – ותגיד לו שיבקש מהשופט כי ייתן הוראה לתרגם את הצוואה מלשון הקודש לשפת המדינה. ומאחר ובמקור יש בצוואה כמה משפטים קצרים שלשם הדיוק בתרגום לאנגלית על המתרגם להיעזר ברב הבקי ב'נקודות הקטנות', שיזמינו אותו, את הרב עלקין, והוא בעזרת ה' ידע איך לכוון את פני הדברים כדי שהאמת תצא לאור ויוסר הקיפוח מעל הנפגע. השופט האמריקאי קבל את ההצעה. הרב עלקין עקב אחר עבודת המתרגם ונתן לו הוראות. מי שבקי בעבודת התרגום משפה לשפה, יודע כי לא ניתן לתרגם משפטים שלמים או קטעים שלמים על מנת שהם יקבלו את המובן המקורי כפי שהתכוון אליו הכותב. אך כאן הציג הרב דרישה למתרגם לגבי משפט מקורי, כי יביא אותו מילה במילה על פי המקור. המתרגם התווכח על כך אך הרב גילה נוקשות. בלשון הקודש לא הופיעו המלים מפי הכותב "לאחר מותי", כפי שהתרגום באנגלית הביא. אלא היה כתוב שם, כי לאחר 120 שנה תתחלק הירושה על פי ההוראות. כאן דרש הרב להביא את המילים 'לאחר מאה ועשרים שנה' לתרגום האנגלי בלי להפוך אותן לכוונה המובנת מאליו. המתרגם נאלץ להיכנע להוראות הרב, ויצא מכך כי עד לאותו תאריך רחוק אין ליורשים רשות לקבל את הנרשם לזכותם. המשפט התנהל בנוכחות התובעים משני הצדדים. האישה ובניה דרשו את הכל, פרט לסכום הפעוט של חמישים דולר שהועיד המוריש לבן הבכור. כאן התיצב עורך הדין של התובע לחלקו בירושה, וטען, אמנם כן, האשה צודקת והיא תקבל את המגיע לה, בדיוק על פי ההוראות בצוואה, לאחר 120 שנה. מפיות הנוכחים בבית המשפט פרץ צחוק אדיר וקשה היה להשתיקם.

עו"ד מטעם היורשת ובניה החווירו כסיד, והוא ניסה להסביר את המשמעות של הביטוי 'לאחר מאה ועשרים שנה'. השופט אף הוא הבין כי היה זה תכסיס של הרב הפיקח שעמד לצידו של הצד המקופח, ובאמצעות הביטוי העמיד הרב תירוץ שיעכב את חלוקת הירושה, עד שיוסכם בין הצדדים להגיע לכלל פשרה, שאם לא כן תעקל הממשלה את כל הירושה לתקופה של 120 שנה, ועם תום זמן זה היא תחזיר את הירושה למי שיוותר מבעלי הזכויות לאחר כמה דורות... היורשת התכסיסנית שמחה לשמוע, כי הבן הבכור מוכן להתפשר עם היורשים ויותיר גם להם חלק לאחר שיקבל את המגיע לו על פי זכותו. העיתונים באמריקה פרסמו את המשפט בהדגישם את חכמתו של הרב היהודי, שהצליח להגין על זכויותיו של הבן המקופח בירושה. וכולם הבחינו בעובדה שאותה חכמה מקורה בתורה, שהרב היה בקי בה ושאב אותה מתוכה. (האמנתי ואדברה)