התדר היהודי (ח)

בהמשך לגליונות קודמים: התועלת העצומה מהפרדת התקנון מהדת. מנסיון, מוסדות שאימצו את דרך 'ההפרדה', גילו בבת אחת אוצר מדהים, של משמעת קלה, נוחה, ונקיה. ההגיון כאן פשוט: מה שאתה אוכף בצורה טכנית, אתה מקבל בפשיטות. כי זה דבר קל יחסית, לקבל הנחיות טכניות מגורם סמכות. לעומת זאת אם הנך הופך את האכיפה ל'מלחמת דת' – הרי אתה מעורר עליך זעם וחימה, שהרי אנו יודעים שעל מלחמת דת – ג'יהאד – אנשים מוכנים גם למות!

"מה, המנהלת הזו תקבע לנו מה זה לבוש בת ישראל?! אני אראה לה 'על הפרנציפ' שבת ישראל מתלבשת הפוך!!". אבל, כאשר האכיפה היא טכנית, ונאמרת באופן עניני ומתומצת (ועדיף ביחידות שלא בפני אחרים):

"סליחה, במוסד שלנו יש כלל שלא מתלבשים כך. זהו הכלל, ואת נדרשת להחליף בגד עכשיו/עוד שעה/היום/מחר" (תלוי בסגנון האכיפה בכל מוסד לגופו) – זה נהיה פשוט וקל.

כאמור, הנני כותב זאת מנסיון בפועל מול מוסדות לימוד, ולאו דוקא של נוער קל.

"אבל מתי הם יתחנכו לפנימיות הדברים?"

וכאן שואלים המחנכים/ות: הרי מאחורי כל כלל יש נשמה, ואם כן מתי ילמדו התלמידים/ות את נשמת וטעם הדברים?

התשובה היא: בכל הזדמנות שהיא, רק לא בשעת המשמעת. אתם המחנכים, הרמקול בידכם, ואתם יכולים להסביר ולהטמיע את ערכי החינוך באלף ואחת צורות.

כגון: על ידי שיחות, שיעורים, 'שיחות הסברה', 'ועד פתוח לדיון עם התלמידים', שיחות מסדרון, שיחות אישיות (-לבנים).

או: ב'שיעורי חינוך', 'פעילות חברתית', במבצעים, ב'התמודדות', באומר בצליל במחול ובדמע (-לבנות).

שם אפשר להסביר בנחת ועם כל הכלים הדידקטיים, כל פרט לגופו, וגם את המהות הכללית של היהדות, וכך להנחיל מורשה את הדרך שקיבלנו מסיני.

יש רק זמן אחד שבו לא מתאים לחנך בכלל, והוא - שעת המשמעת. כלומר, כאשר הנכם דורשים או אוכפים את הכללים - האזניים של הילד אטומות מלשמוע הסברים. ולכן אז צריך רק לדרוש מעשים.