"אמור… ואמרת" להזהיר גדולים על הקטנים.

כתב ה'דברי ישראל' ממודז'יץ זי"ע שבדורות אחרונים השתנו דרכי החינוך, כי בימים ראשונים היו מחנכים בדרך קשה עד מאד. כמו שכתב הגר"א באגרתו לבני ביתו שעל כל שקר של הילדים, יש להכותם מכות נמרצות, והחתם סופר קיבל סטירה בפניו מאביו רק משום שדיבר בדברי תורה עם זקנו מהרשש"ך ונחלק עליו, והגה"ק רבי נתן אדלר זי"ע הבין שלא היה צריך להכותו על כך, ומאז לקחו מבית אביו לביתו. אבל בשאר העניינים היו מחנכים ביד קשה.

ובשו"ת כתב סופר כתב שגם דרכי התוכחה השתנו בדורות אחרונים, אף שבדרך הכלל 'זאת התורה לא תהא מוחלפת', והכל אותו הדבר כמו פעם, מכל מקום בדרכי החינוך והתוכחה השתנו הדרכים בדורות האחרונים.

וכן אמר כ"ק מהר"א מבעלזא זי"ע בלשון ומליצה, שבדורות הקודמים היה צריך הרבה פלפל חריף בקוגל, היום צריכים הרבה סוכר…

והעניין הוא שפעם היה הקשר מאד חזק בין ההורים לילדיהם, שלא היו ההורים עסוקים ורדופים בפרנסתם, וגם היו לומדים תורה יחד עם הילד. ולכן היה הילד כל כך בטוח שאביו אוהב אותו אהבת נפש, לכן אף שהאבא היה נותן 'שמאל דוחה' לא היה זה סותר את ה 'ימין מקרבת'.

אבל בימינו שהאבא רואה את הילד לכמה דקות, וזה עיקר חוט התקוה שמקשר ביניהם, אילו יתנהג באותם הרגעים בבחינת 'שמאל דוחה' נמצא שעדיין לא נבנה קשר אהבה בין האב לבנו. ואין שום היתר ל'שמאל דוחה' לפני 'ימין מקרבת'.

אם הילד יכיר את אביו רק מצעקות, איך תתפתח בלבו אהבה לתורה ומצוות???

במסכת נדרים דף ל"ז כתוב שאין ללמוד עם הילדים נושא חדש בתורה בשבת' קודש,'דיפנו אבוהון דינוקא למצותא דשבתא' וביאר הר"ן: 'שאבות התינוקות פונין למצות שבת ומשתעשעין עם התינוקות ואם יקראו התינוקות לכתחילה יחושו לביטולם. אם ילמדו דברים עמוקים לא ישתעשעו האבות עם בניהם בשבת, כי יחושו לביטולם, ולכן תקנו שלא ילמדו בשבת דבר חדש (כדי שהאבות יוכלו להשתעשע עם ילדיהם!).

ובהערות ה'פני מנחם' על הש"ס, ציין כאן לעיין בלשון המדרש באבות דרבי נתן שבמשך השבוע האדם טרוד על פרנסתו, ואימתי הוא מתרצה עם בניו, רק בשבת קודש.

נמצאנו למדים ששבת אינו זמן של צעקה וגערה על הבנים, אם היה לו זמן להוכיחו בימות החול, יתרצה וישתעשע עמו בשבת, ואם לא היה לו זמן לצעוק ולהוכיח בימות החול, בוודאי שאסור שהקשר היחיד שלו עם אביו, יהיה קבלת נזיפה.

ועל פי זה ביאר ה'דברי ישראל' הא דכתוב לשון 'אמור ואמרת', ולא דבר בלשון קשה, היות וכאן הוא המקור של החינוך 'להזהיר גדולים על הקטנים' יש להדגיש ענין זה שהחינוך יהיה באמירה רכה ולא בדיבור קשה. אע"פ שכתוב 'להזהיר', הזהרה משמע לשון קשה, כתוב לשון אמירה רכה, כי רק בדרך חיבה ולשון נחת ישפיעו הדברים על הקטנים לטובה.