מטמונים מהפרשה

"ולא תחללו את שם קדשי וגו'" (כב, לב).

על עוון זה של חילול ה׳ המשיל ה״חפץ חיים״, משל נפלא: למה הדבר דומה? לשריפה גדולה שפרצה בעיר. האש מתפשטת במהירות וסכנה של ממש נשקפת לתושבים. הבו מים לכבות! צועקים מספר אנשים - מהרו והביאו מים! הם צועקים וצועקים ואין השריפה נכבית, אדרבה האש הולכת וגדלה. לבסוף התבררה היטב סיבת הדבר. נמצא שהצועקים בעצמם מביאים בחשאי אש וגפרית ומטילים אל תוך האש כדי להגביר את השריפה!

כן הוא גם הנמשל - אמר ה״חפץ חיים״ - אנו צועקים בעצמנו: הבו לה׳ כבוד ועוז! הבו לה׳ כבוד שמו! ולבסוף אנו בעצמנו עושים את דברי קדשו כהפקר, חס ושלום, אם כך - איה הכבוד?!...

יתבונן האדם בעצמו - סיים ה׳׳חפץ חיים״ - כמה פעמים אדם עובר על איסורי דיבור בכל שבוע, לפעמים בלשון הרע, לפעמים ברכילות, פעמים בהלבנת פנים, באונאת דברים, במרמה, בלשון שקר או בעוון מחלוקת, ולפעמים עובר בכמה מהם בכל יום....

לדאבון לב נעשו כמה פרשיות בתורה כהפקר...

ואמרו חז״ל שאמר הקב״ה: המצוות הן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו, אם אתה מכבד אותן - כאילו כבדת אותי. ואם אתה מחלל אותן - כאילו את שמי אתה מחלל! יתן כל אחד אל לבו את הדברים!

"ונתקדשתי בתוך ישראל" (כב, לב).

מעשה שהיה בעיר בגדד בימיו של רבי יוסף חיים, בעל ה״בן איש חי״, בשני סוחרים יהודים שעסקו במסחר בחפצים משומשים.

יום אחד הלכו השניים אל ביתו של ערבי אחד שפרסם כי הוא מוכר את תכולת ביתו. בהיותם בדרך אל בית הערבי עברו השניים ליד אחד מבתי הכנסת שבעיר. בפתח בית הכנסת עמד השמש שבקש מהם להשלים מנין לאמירת קדיש. אחד הסוחרים סירב בתואנה שהוא כעת עסוק בעסקיו ואין לו פנאי להתעכב ולו רגע אחד. לעומתו חבירו הסכים מיד באומרו: מצוה הבאה לידי לא אחמיצנה!

השלים האיש מנין כפי שהתבקש וענה ״אמן״ בכוונה גדולה ולאחר מכן יצא לדרכו. כאשר הגיע אל מחוז חפצו נאמר לו כי חבירו רכש את כל תכולת הבית מלבד ערימת בגדים ישנים וכר אחד נושן ומטולא.

אם כבר טרחתי לבוא עד לכאן - חשב הסוחר לעצמו - לא אצא בידים ריקות... משום כך רכש בכמה פרוטות את הבגדים והכר ונטלם איתו לחנותו. בהגיעו ראה שהכר פרום ותכולתו נשפכת מתוכו. תחב האיש בידו את הנוצות והמוכין אל תוך הכר ולפתע חש בדבר מה קשה...

הוציא הסוחר את החפץ ולתדהמתו גילה צמיד זהב יקר. נטל הסוחר את הצמיד לסוחר זהב נאמן והלה העריך את שוויו בחמישים זהובים!

לאחר זמן סיפר הסוחר את אשר אירע לו לרב העיר ה״בן איש חי״ והלה נענה ואמר מיד: ומה הפלא? הרי חז״ל אומרים בגמרא מסכת חולין (דף פ״ז עמוד א׳) ששכר עניית ״אמן״ היא עשרה זהובים. אם כן אתה שהשלמת מנין לקדיש וענית חמשה ״אמנים״ זכית מיד משמים לשכר של חמישים זהובים!...