וה׳ בהיכל קדשו - הס מפניו!

בפרשתנו מנויה העבירה החמורה ביותר בתורה, עוון חילול השם. ובזוהר הקדוש גילו, שבעוון זה מתעכבת הגאולה: ״על תלת מילין מתעכבין ישראל בגלותא. על דעבדין קלנא בשכינתא (על שלושה דברים מתעכבים ישראל בגלות. הראשון שבהם: שגורמים קלון לשכינה) ומהררי אפייהו משכינתא (ומחזירים פניהם מהשכינה) ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא (על שמטמאים עצמם לפני השכינה בעוונותיהם).

וכתב הגאון רבי אליהו מאני זצ״ל, רבה של חברון, שבכלל קלון השכינה חלילה הוא המדבר בבית הכנסת דברי חולין! וכבר העידו על רבינו האר״י הקדוש זצ״ל, שלא רצה לדרוש בדברי תורה בבית הכנסת שמא ימשך לדברי חולין -

משל למה הדבר דומה, למלך אדיר שביקש לעשות לו עטרת מלוכה. שלח זהב רב, אבנים טובות ומרגליות אל הצורף, ואמר לו: ״כתר זה אענוד לראשי בשבתי על כס המלוכה לעיני בני עמי, רצוני לחזות בעבודך בעת עיצובו וליהנות ממעשה ידיך. בוא ועלה לארמון המלוכה ושב למרגלותיו״. איזה כבוד ויקר!

נטל הצורף את צרורו ועלה אל הארמון. המשמרות הניחוהו לעבור, משרתים ליווהו אל הטרקלין, המלך האיר אליו פניו. ישב הצורף לרגלי המלך, פתח את צרורו - והוציא מתוכו את מכנסיו המטולאים. השחיל חוט ומחט, וישב לתקן בהן חורים...

אוי לאותה בושה, ואוי לאותה כלימה - אוי להעזה, מה נורא יהיה חרון האף!

ואמרו בזוהר הקדוש, שבעוון הזילזול בכבוד בית הכנסת, הגאולה מתעכבת. מה הקשר בין הדברים? גם זה יובן במשל.

מעשה במלך שאחד מעבדיו התרפה במלאכתו. היה מתהלך בארמון כשידיו בכיסיו, מזלזל בעליל בכבוד הבית ובכבוד אדוניו, לא התייצב על משמרתו ולא מילא את תפקידו. כעס המלך, ואמר: ״המזלזל בכבוד המלכות חייב מיתה. אבל הואיל ואבותיו שרתוני בנאמנות אחוס על חייו. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, אדיחו משירות בארמון, אשלחהו לנקות את האורוות. שיטפל בדומן ובגללים, יזדהם ויצחיך...

נפל המשרת מרום המעלה לבור תחתיות. מהדר הארמון, פארו ועושרו - לאשפתות הרפש והצחנה, שכן לסוסים ולרמכים. בגעגועים זכר את מעמדו הקודם, וייחל לשוב לארמון המפואר. והנה נקרתה לפניו הזדמנות פז. היה זה ביום גנוסיא של המלך, כאשר הטרקלין המלכותי נפתח לרווחה וכל משרתי המלך עלו לברכו ולהשתחוות לפניו -

אילו היה המשרת המודח סר לבית המרחץ, רוחץ וסך גופו ולובש את מחלצותיו, ובא להשתחוות לפני המלך בכבוד ובמורא - היה המלך מסיק שהפיק את הלקח וזוכר לו את ברית אבותיו, מאיר אליו פניו ומשיבו למעמדו. אבל, אבוי, לא כך היה! המשרת התרגל אל הסוסים והסתגל לריח הגללים, חש בנוח בבגדי העבודה המזוהמים. וכך, כאשר כל עבדי המלך עלו אל הארמון בבגדי הדר, הטביעו מגפיו המרופשים טביעות בוץ בשטיחים היקרים, ועננת צחנה הקיפה אותו, נדפה מבגדיו המרובבים וידיו המזוהמות. כלום יפלא שהמלך הסב ממנו את פניו בסלידה, והניחו לשוב אל האורוות מהן בא? והנמשל, הן מובן הוא. בעבר היינו משרתי עליון בבית המקדש בעיר מלוכה, אבל זנחנו תפקידנו ורמסנו חצרות הקודש. חרה בנו אף המלך, אבל זכר לנו חסדי אבות והגלנו לבין האומות, לעסוק בזוטות חולין קטנוניות. ועל זה היה דווה לבנו, ומבקשים אנו להגאל ולשוב לימי תפארתנו. והנה, נקרית ההזדמנות לידינו, לבוא לבית הכנסת ולהתפלל לפני המלך, להוושע בכל מילי דמיטב. אך אבוי, במקום להלך בבית אלקים ברגש - במקום לבוא שעריו בתודה חצרותיו בתהלה - מביאים אנו עימנו את גללי החולין ואת צחנתם, בשיחות חולין וקלות ראש. כלום יש פלא בכך שאנו נשלחים חזרה אל האורווה, וגאולתנו מתמהמהת?

אם ננהג בכובד ראש בבית האלקים - נקרב את הגאולה ונזכה לאור פני מלכנו, ולכל הטובה והברכה!