מטמונים מהפרשה

"האדם ניכר בכוסו"

בגמרא במסכת עירובין (דף סה) מובאים דברי רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו.

ומבאר רש"י: "בכוסו – אם דעתו מיושבת עליו ביינו".

בימיו של הקיסר פראנץ יוזף, התנודד שיכור ברחובות עיר הבירה בשעת ליל מאוחרת, כשהוא הלום יין ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. מפעם לפעם היה נשען מט ליפול על פתחי החנויות...

שוטר שחלף במקום, חשד באיש כי הוא מתחזה לשיכור, וכי כוונתו האמיתית לנסות את דלתות החנויות, כדי לדעת שמא אחת מהן נוחה לפריצה, לכן קרא לעברו: "עצור!!!"

השיכור הוסיף להתנדנד בהילוך פתלתל...

חזר השוטר וצעק: בפקודת אדונינו הקיסר פראנץ יוזף ירום הודו, אני מזהיר אותך שאם לא תעצור אשליך אותך מיד לכלא!

השיכור לא שת ליבו אל האזהרות, על כן נשלך אל בית הכלא.

למחרת, כאשר נתפקח מיינו, התלונן השיכור בפני בית המשפט, על השוטר שלא חס עליו, ושלח אותו אל בית הסוהר.

ומדוע באמת כלאת אותו? שאל השופט את השוטר, האם לא ראית כי הוא היה שכור כלוט?

אכן כן – ענה השוטר – אולם, כאשר מזכירים את שם הקיסר ואת פקודתו, מוכרח גם השיכור השתוי ביותר להתפכח מיינו! כן הוא גם הנמשל: האדם ניכר בכוסו. גם בשעה שהוא שתוי לגמרי עליו לזכור, ולא להסיח את דעתו, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!

"המן מן התורה מנין?"

הגמרא במסכת חולין (דף קלט) שואלת: המן מן התורה מנין? ומתרצת הגמרא שנאמר (בראשית ג, יא): "המן העץ".

בפשטות – אמר הגאון רבי איסר זלמן מלצר – הדברים נראים תמוהים מאד, שכן מה הקשר בין המן בן המדתא האגגי לבין חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת?

אלא – תירץ רבי איסר זלמן – כאשר נתבונן נראה, כי קשר הדוק יש בין שני הדברים. המן בן המדתא, היה ראש וראשון בין שרי המלך אחשורוש, ולא היה חסר לו מאומה, לפי שהיה עשיר גדול ושליט על הכל, אלא שכל זה לא היה שווה בעיניו כאשר ראה את מרדכי היהודי שלא כורע ולא משתחווה לו. חסרון זה, שיש מאן דהוא שהוא אינו שולט בו, היה לצנינים בעיני המן עד שהפך לעיקר החשוב ביותר עבורו! על זה שואלת הגמרא: היכן מרומז דבר זה בתורה? ומתרצת הגמרא שדבר זה מרומז בכתוב: "המן העץ" שכן גם אדם הראשון, לא היה חסר לו דבר, היה מדבר עם השכינה, חי חיי נצח, היה שרוי בגן עדן והכל היה מוכן להנאתו חוץ מעץ אחד, עץ הדעת. איסור זה לא נתן לו "מנוחה" וסופו שחטא בו וגרם לעצמו מיתה!