לאורו נלך

סדר יומו של מרן ביום פורים

מנהג מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל שלא היה משתכר ביום הפורים, רק שותה מעט יותר מהרגלו (כוס יין אחת), ומתוך כך ישן מנוחת צהריים. (וכמו שפסק בספרו עמוד קעה).

וכמבואר כל זה בנימוקי יוסף (מגילה ז ע"ב), שזה שאמרו "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", היינו לומר מילי דבדיחותא ולשמוח בשמחה של מצוה, ולא שישתגע בשכרותו וימשך אחר שחוק וקלות ראש וניבול פה, שאין זה שמחה אלא הוללות וסכלות. עד כאן.

גם ביום הפורים לא היה מרן זצ"ל מרשה לעצמו חלילה להתבטל מן התורה, אלא היה יושב ושוקד בתורה יומם וליל.

ובספר אביר הרועים חלק שני מובא, שהיה מרן זצ"ל נוהג ללמוד בליל פורים הרבה מאד (והרבה שנים למד כל הלילה), כי בליל פורים לא מגיעים הרבה אורחים שיגרמו לביטול תורה.

לאחר מכן ביום הפורים היה מקבל קהל שעה אחת, ואחר כך יושב ולומד וישן שעתיים, כי ממילא לא יעירוהו, ואחר כך היה מתפלל מנחה ואוכל סעודת פורים בשמחה ודיצה עם בני ביתו. ולעתים היה אוכל בבוקר, כמנהגו מידי שבת.

וזכות הלימוד של יום הפורים היא נעלית יותר משאר ימות השנה, מפני שביום זה רק מעטים מאד שמים הגיונם בתורה, שהכל טרודים בשמחת הפורים ובמצוות היום, ועל כן מי שזוכה ללמוד בשעות אלו שאין הרבה שלומדים בהן, שכרו גדול כנגד כולם.

עוד מובא בספר אביר הרועים, שבצעירותו היה מרן זצ"ל טורח לשמח את כל בניו ובנותיו הקטנים בפורים: "וסיפרה לי מרת אמי שתחיה, שהרב מרן זקני רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, נהג בפורים, לשים ידו סמוך לפיו, כמין חצוצרה, והיה נושף על ידו, ומשמיע קול חליל עדין וערב. ומעולם לא עשה כן זולת ביום פורים.

ועד היום זכרונותיהם של בניו ובנותיו מלאים ערגה לימים אלו בהם זכו לחסות בצילו של רב האי גאון וקדוש.