וקראת לשבת עונג · פרשת ויחי

המאורות הגדולים

לרבנו ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל, היו אחים? כנראה שכן. מסתבר כך, למה לא? למרן החיד"א זצ"ל, היו אחים? איך קראו להם?

ידוע שלרבנו יוסף חיים זצ"ל, "הבן איש חי", היו אחים סוחרים, שתמכו בו ונטלו חלק בתורתו, אשריהם ואשרי חלקם. איך קראו להם, מישהו זוכר?

כמה יהודים חיו בתימן? כאשר נתבקש לנקוב בשמותם – כמה נזכיר, את מי נזכור? את המשורר האלוקי רבי שלום שבזי זצ"ל, את המקובל רבי שלום שרעבי זצ"ל, את הגאון רבי יחיא צאלח זצ"ל, עוד עשרה, עשרים – כולם גאונים וקדושים. מתוך אלפים, רבבות! וכך במרוקו, בטוניס, באלג'יריה, בלוב, במצרים, בטורקיה, בארם צובא, בבגדד, בפולין, ליטא, הונגריה וכו'. מן המיליונים – יזהירו שמותם של מאורי האומה, של גאוניה וקדושיה! הם היחידים שלא שקעו בתהום הנשיה! והדברים כתובים בפרשתנו, בפירוש! יעקב אבינו ראה ברוח הקודש כי גם מנשה יגדל, גם הוא יהיה לעם, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו.

והדברים כפשוטם. במדבר, למשל, מנה שבט מנשה שלושים ושניים אלף ומאתיים איש, ושבט אפרים מנה ארבעים אלף וחמש מאות. אבל רש"י ז"ל כתב שם ביאור אחר: "גם מנשה יהיה לעם", שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו. "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" – שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ, וילמד תורה לעם ישראל! "וזרעו יהיה מלוא הגויים", שכל העולם יתמלא התפעלות בצאת שמעו ושמו, כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק איילון!

הרי לנו מבט חדש: החשיבות אינה מספרית, אלא כמותית, לפעמים יש בן יחיד, אבל אם הוא כמו הבבא סאלי זצ"ל, או רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, או רבי יהודה צדקה זצ"ל, הריהו שקול כרבבות! הלוא אמרו שמשה רבנו עליו השלום, שקול כשישים ריבוא מישראל! משה רבנו הוא דוגמה חריגה. אבל מצינו אישים רבים שהיו שקולים כל אחד כנגד שבעים חברי הסנהדרין, או כנגד חמישים אלף איש, כנגד רובה של סנהדרין או כנגד כל חכמי ישראל!

ומכאן אלינו. הקדוש ברוך זיכנו בבנים מאירים, בן פורת יוסף, ישתבח שמו לעד על חסדו הגדול. אבל בידינו להופכם למאורות, באם ננחיל אותם את החינוך התורני הצרוף והזוהר!!! אולי בעוד דורות – ישאו את שמותם על השפתיים!!!

כסבורים אתם שיומרה היא לחשוב שבני יהיה לגדול בישראל? הרמב"ם ז"ל כותב שזו צריכה להיות מחשבתו של כל אב בישראל: "וישים על לבו שיהיה לו בן, אולי יהיה חכם וגדול בישראל!" ויש להשקפה זו השלכה הלכתית. להלכה, מותר לגויה להניק תינוק יהודי. אך נפסק שיש להימנע מכך אם אפשר. ומקורו מדברי הגמרא שמשה רבנו נמנע מלינוק מן המצריות. אמר: "פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק מדבר טמא?" הרי לנו מקור מפורש לכך, שכל הורה חייב לגדל בנו כאילו יהיה משה רבנו בגדולתו! ולפחות, מצידנו, ניתן לו סיכוי!...

לאורו נלך

גדולתו של מרן בתורה, ידועה היתה לכל. וגם תלמידי חכמים עצומים, וביניהם גדולי הדור ופוסקי הדור, נעזרו בו לרוב. שאלות קשות הוגשו לפתחו של מרן, ואולם, לעתים נעזרו בו גדולי הדור, גם באשר למציאת מקורות עלומים. בביתו של פוסק הדור הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר, מחבר שו"ת "שבט הלוי", מבני ברק, צלצל הטלפון. שיחת הטלפון נתקבלה מעבר לים, מארצות הברית הרחוקה. על הקו היה ידידו, הגאון רבי מנשה קליין, בעל שו"ת "משנה הלכות".

"שלום עליכם, רבי שמואל" דרש הרב קליין בשלום ידידו. "עוסק אני בענין מסויים, בשאלה שהובאה לפני, ומחפש אני מקור לכך בספרי האחרונים. האם הנך זוכר נדון שכזה, באחד מספרי האחרונים?"

הרב וואזנר החל מעביר במוחו את ספרי האחרונים. הוא זכר שעסק אי פעם בנושא זה, אבל משום מה, לא הצליח לזכור את המקור המדוייק. שמא מופיע הדבר בשו"ת חתם סופר, ואולי בשו"ת רבי עקיבא איגר...

"רבי מנשה" אמר, "אני זוכר שעסקתי בכך פעם, אבל המקור המדוייק נשמט מזכרוני, משום מה. אלא שיש לי עצה עבורך. אתקשר אל חכם עובדיה יוסף, ואשאל אותו. הוא בוודאי זוכר את המקור לענין זה."...

כעבור דקה צלצל הטלפון בבית שברחוב הקבלן בירושלים. על הקו היה הרב וואזנר, שביקש לשוחח עם חכם עובדיה.

"שלום עליכם, הרב וואזנר" בירך מרן את ידידו, ושאל לבקשתו. הרב וואזנר פרש את השאלה בפני מרן, וביקש: "האם כבודו זוכר את המקור בספרי האחרונים לעניין זה?"

תשובתו של מרן לא אחרה לבוא. "אכן, הנני זוכר היטב. כבודו עסק בכך, בספרו 'שבט הלוי'. התשובה נמצאת בכרך פלוני, בסימן פלוני", ומרן החל מפרט באוזני הרב וואזנר, את צדדי הספק ואת הראיות לכאן ולכאן, וגם את מסקנתו שלו, של הרב וואזנר, באותו ענין.

התרגשות רבה אחזה ברב וואזנר. העובדה כי מרן בקי עצום בכל ספרי הראשונים והאחרונים לא הפתיעה אותו. הלא משום כך חייג דוקא אל מרן, על מנת להיעזר בו. ההתרגשות שאחזה בו, היתה נוכח בקיאותו של מרן בחיבוריו שלו. הוא לא שיער כי מרן בקי עד כדי כך גם בספריו שלו.

הנה, תשובה שהוא עצמו עסק בה לפני שנים רבות, ואשר הופיעה באחד הכרכים הראשונים של חיבורו, שראה אור לפני עשרות שנים, גם היא חקוקה במוחו של מרן.

הוא הודה למרן על תשובתו, ומיהר לצלצל לידידו רבי מנשה קליין, לבשר לו על המקור העלום שנמצא...

נכדו של הרב וואזנר יודע לספר על מקרה דומה נוסף, בו ישב זקנו ולמד באחד מכרכי "יביע אומר", כאשר לפתע הבחין כי מרן מזכיר את דבריו שלו, באחד מכרכי שו"ת "שבט הלוי". הוא ביקש מנכדו להביא לפניו את אותו כרך, כיון שמשום מה לא זכר כי כך כתב.

וכאשר נוכח לראות כי מרן צדק בדבריו, הביע את התפעלותו באוזני נכדו: "רואה אתה? כך צריך ללמוד, כמו שחכם עובדיה לומד!"

מטמונים מהפרשה

"בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" (מח, ט).

יש לבאר – אמר הגאון רבי יהודה ליווא, הידוע בכינויו המהר"ל מפראג – למה התכוון יוסף במה שאמר "בזה"?

אלא – תירץ המהר"ל – יוסף רמז בזה למה שאמרו לנו חז"ל בגמרא מסכת סוטה (דף לו) שעתיד היה יוסף להוליד י"ב שבטים, אולם מחמת המעשה באשת פוטיפר, נגרם שלא נולדו לו אלא שני בניו אלה בלבד. וזה שרמז יוסף באומרו "בזה", כי המילה "זה" בגימטריה י"ב שבמקומם נתן לו אלוקים רק "ב".

"ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי וגו' (מח, יא).

בספר חנוכת התורה, ביאר הרבי ר' העשיל מראקא, פסוק זה באופן נפלא, על פי דברי הגמרא במסכת שבת (דף לג) שם נאמר, כי אדם העובר עבירה נחלה בחולי "הדרוקן" ופניו מוריקות. ועוד אמרו בגמרא שם (דף קי) מה היא התרופה ל"הדרוקן" שישתה "תרין בשיכרא" ויתרפא מחולי זה, אמנם משקה זה מעקר את האדם ולא יוכל להוליד. משום כך אמר יעקב ליוסף: "ראה פניך לא פללתי", שמראה פניך לא נשתנו וסימן מובהק הוא שלא חטאת, ואם תאמר שמא שתה "תרין בשיכרא", ומשום כך פניו אינן מוריקות, לכן הוסיף ואמר: "והנה הראה אתי אלקים גם את זרעך", ואם כן מוכח שלא שתה משקה זה שהרי הוליד את מנשה ואפרים!

"האלקים הרעה אתי מעודי עד היום הזה" (מח, טו).

הנהגת הקדוש ברוך הוא עם עמו – דייק רבי מאיר לייבוש מלבי"ם – היא כהנהגת רועה הצאן עם עדרו, שאין הוא מביט על צאנו האם זכאים הם לצאת היום למרעה, או שמא קלקלו במעשיהם, ואין לתת להם את מחייתם...

כך גם נוהג הקדוש ברוך הוא עם ישראל, מספק הוא את מחייתם וכל צרכיהם גם אם חטאו לפניו וקלקלו במעשיהם...

"אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (מח, כב).

מבאר רש"י: בחרבי ובקשתי – "בצלותי ובבעותי", היינו על ידי תפילה. מפני מה – הקשה הצדיק רבי מנחם מנדל מקוצק – נמשלה התפילה לכלי מלחמה "קשת"?

אלא – תירץ הרבי – כאשר האדם מבקש לירות חץ מתוך הרשת, ידוע הדבר כי ככל שהוא ימתח את מיתר הקשת יותר כך יעוף החץ למרחק גדול יותר.

כן הוא גם בעניין התפילה – סיים הרבי – ככל שהאדם יתאמץ וימתח את מיתרי לבו בכוונת התפילה, כך תגיע תפילתו גבוה יותר ותבקע רקיעים!

עולם במעלות

"לישועתך קויתי ה'" (מט, יח)

רבי אלימלך בידרמן שליט"א מספר ספור נפלא:

רבי משה ובר זצ"ל, היה אחד מהמשמשים בקדש של רבי אהרן מבעלזא זצ"ל. פעם הוא היה צריך לנסע באוטובוס למסר שעור. הוא עמד בתחנה והמתין לאוטובוס, אך שלושה אוטובוסים מלאים בנוסעים חלפו על פניו ואפלו לא עצרו בתחנה. תמה הרב ובר והרהר: "רבונו של עולם! אני צריך לנסע לשעור. למה אני נתקע?"

סוף סוף הגיע האוטובוס הרביעי, ולשם שנוי הוא עצר בתחנה. רבי משה עלה לאוטובוס ופגש יהודי שהושיט לו את ידו.

"שלום עליכם רבי משה". "עליכם השלום".

"ספר לי דבר מרבי אהרן מבעלזא בקשר לשואה הנוראה!"

רבי משה נענה לאותו יהודי, וספר לו שבשואה היו יהודים רבים במחנות שלבם קפא ונאטם, והם שתפו פעלה עם הנאצים. כדי להחניף לרשעים ולמצא חן בעיניהם, הם היו מתאכזרים לאחיהם, ולעתים בצורה גרועה אף יותר מהנאצים עצמם. אמנם רבי אהרן התבטא ואמר: "הכרתי את פלוני אלמוני שהיה קאפו, ולמרות שמנה על ידי הנאצים, הוא עמד בנסיון, וסיע לאחיו היהודים בכל מאדו". לאחר מספר ימים, מקבל הרב ובר טלפון מיהודי לא מכר, והוא מזמין אותו לארוסי בתו.

"סלח לי", אמר הרב ובר בפליאה. "לא זכור לי שאנחנו מכירים!"

אמר היהודי: "למרות זאת אני מבקש ממך לבוא. יש לי מה לספר לך!" הרב ובר מגיע לארוסין, והיהודי פונה ואומר לו: "האם ידוע לך שהשדוך קרם עור וגידים בזכותך?" תמה הרב ובר: "כיצד זה יתכן? אני אפילו לא יודע מי אתה!" אמר לו היהודי: "הציעו לבתי שדוך. היא נפגשה עם הבחור והם רצו להתקדם, אך אז נודע לנו שהסב היה קאפו. אמרנו לעצמנו: 'מה לנו ולצרה זו? קפידותיהם של היהודים שהתעלל בהם בשואה יתנקמו בצאצאיו. אנחנו לא מענינים בשדוך!' ואז אני נוסע באוטובוס ואתה יושב במושב לפני ומשוחח עם יהודי, ומה אני שומע שאתה מספר לו? שאותו קאפו עמד בנסיון ולא שתף פעלה עם הנאצים! מיד חזרתי אל השדכן ואמרתי שאנחנו מענינים להמשיך בשדוך!"

אמר הרב ובר: "באותו הזמן, לא הבנתי כיצד יתכן ששלושה אוטובוסים עוברים בתחנה ולא עוצרים, ומדוע כשאני עולה על האוטובוס הרביעי, מתישב לידי אדם ומבקש שאספר לו על השואה. אך הקב"ה מסובב כל הסבות, גלגל זאת כדי שיהודי יקבל אינפורמציה על שדוך שכמעט והוריד!"

כך נראה יהודי טהור שמחבר לרבונו של עולם. הוא אינו יודע מהיכן תבוא הישועה, אם זה יהיה באפן של "לישועתך קויתי ה'", או באפן של "קויתי ה' לישועתך", אך הוא בוטח בקב"ה ללא כל פקפוק. כאשר אדם מחבר לקב"ה – זהו המפתח לזכות לסיעתא דשמיא מפלאה!

עקשנות (ז)

ישנו כלי מאד יעיל לנערים עקשנים/כוחניים, והוא 'שיחות טיפוליות'. דרך שיחות אלו ניתן לרדת יחד עם הילד לשורשי הבעיה, ולנווט את חשיבתו והתנהגותו - לאט ובהתמדה - לכיוון הנכון. השיחות יכולות להיערך על ידי הורים, מחנכים, חונכים או מטפלים רגשיים (כדאי לחפש חונך או מטפל רגשי שיש לו נסיון עם נערים עקשנים). אולם צריך לדעת איך לנהל את השיחות, כי בדרך כלל לא מנהלים אותן נכון, ואז במקום להועיל הן מזיקות.

התנאי הראשון לשיחה הוא, שהילד ירצה לשוחח עמנו, ו'יהיה איתנו' בשיחה. אם הילד אינו רוצה לשמוע, והמבוגר בעצם מדבר אל עצמו בנוכחות הילד, כשהילד מצידו רק מצפה לרגע סיום השיחה, אין סיכוי שזה יועיל משהו.

איך גורמים לילד לרצות לשוחח? ננסה לתת כמה עצות:

1 – הפרדת השיחה מהאירוע

להפריד את השיחה מכל אירוע שלילי שקשור לילד. לעתים עדיף לדבר איתו באופן מופשט על דברים שקורים עמו, ולא על אירוע מסוים. ובכל מקרה, בוודאי שלא לשוחח סמוך מיד לאירוע השלילי.

2 – זמן ומקום נוחים

להשתדל שהשיחה תתקיים בזמן ובמקום שיהיה נח למבוגר ולילד. אין בזה כללים קבועים. לפעמים נח לשוחח במטבח סגור בשעת ערב לאחר שרוב הילדים הלכו לישון, ולא נח לשוחח בסלון צפוף כשכל הבית 'חוגג' מסביב. ולפעמים עדיף לקיים את השיחה בחוץ, במרחב הפתוח. אם הילד ממהר לצאת למשחק עם חבריו, הרי שלא נח לו לשוחח כעת.

3 – בקשת רשות

לבקש רשות מהילד לשוחח: "אני יכול לשוחח עמך על משהו חשוב"?

4 – נימה רגועה

להשתדל לשמור לאורך כל השיחה על נימת דיבור רגועה ומכבדת, ולא להיקלע לנזיפות ומתחים. אם הילד נעשה נסער ומדבר לא יפה, לנסות להרגיע אותו בעדינות, ואם זה לא מצליח - לדחות את השיחה לזמן אחר.