טעמה טעם התפלה - לומדים מחנה

בגמרא (ברכות ל"א:) מובאים הלכות תפלה שלמדו מחנה, אמו של שמואל הנביא: מכאן למתפלל שצריך שיכון לבו, מכאן למתפלל שיחתך בשפתיו, מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו, מכאן ששכור אסור להתפלל.

מחנה לומדים איך לשאת התפלה, ולכן רבות מהלכות תפלה אפשר ללמד ממנה. עוד גלו לנו חז"ל הגדרה מיחדת בענין תפלת חנה (מדרש משלי ל"א): 'טעמה כי טוב סחרה' - זו חנה שטעמה טעם תפלה, לפיכך זכתה ויצא ממנה בן שהיה זווג למשה ואהרן, שהיו מאירין לישראל'.

אפשר להתפלל, ואפשר לטעם טעם של תפלה. 'טעם' זה, מהי המשמעות? כי יש תפלה שהיא ללא הרגשה ובלי לחוש את המלה ואת התלאה, ויש תפלה שהאדם מרגיש אותה באפן בלתי אמצעי, כאדם הטועם דבר-מה, והוא ממשש אותו בפיו ובלשונו, בגרונו ובכל מעיו. הנה, לא די שהיתה חנה מתפללת - אלא טעמה טעם של תפלה. והיכן מצינו בתפלתה של חנה ענין זה של טעם? בראש השנה נקרא בהפטרה (שמואל א'; א): 'ויהי לפננה ילדים ולחנה אין ילדים'. כמה צער וכאב נוסף לזו שאין לה בנים - ולצרתה אשר עמה בבית יש ילדים למכביר'.

והנה נאמר שם עוד, 'וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה, וכן יעשה שנה בשנה כן תכעסנה. ויאמר לה אלקנה: למה תבכי, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים... ותקם חנה והיא מרת נפש ותתפלל על ה'... וישכימו בבקר וידע אלקנה את חנה אשתו'. צריך להבין, הלא כל שנה היתה פנינה מכעסת אותה, ומה קרה שדוקא בשנה ההיא היתה תפלת חנה שונה מכל השנים הקודמות? פנינה לשם שמים נתכונה - אמרו חז"ל.

היתה אומרת לה: כלום קנית היום חתול לבנך גדול או חלוק לבנך קטן'? היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה: אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך, כדי שילכו לבית הספר? ובשש שעות היתה אומרת לה: חנה, אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר? היו יושבים לאכל, והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מבניו חלקו, היתה פנינה אומרת לאלקנה: הן לזה בני חלקו ולזה בני חלקו ולזה לא נתת חלקו.

כמה מחשבה עמקה יש בכל חלק מדבריה של פנינה. כי לא די לה שחנה מרגשת בצורה כוללנית את מצוקתה שאין לה בנים, אלא שפנינה היתה פורטת על נימי נפשה של חנה נימה אחרי נימה, שתחוש ותרגיש כמה שיותר את חסרון הבנים. לקנות בגדים לילדים, להכין אותם לפני לכתם לבית הספר, לקבל את פניהם בשובם מבית הספר. והעולה על כלם, דרישתה של פנינה מאלקנה שיתן הוא בידו שלו דרך חבה לכל אחד ואחד מהילדים את מנתו. כך חוזר ונשנה מחזה "טפטוף הדם" הזה של חנה כל הזמן. וכי יש לך אכזריות גדולה מזו?! רש"י פרש שם: 'רבותינו אמרו - לשם שמים נתכונה'. כל כונתה של פנינה היה לשם שמים, כדי שחנה תתפלל. בודאי שחנה התפללה גם בלי הכעסתה של צרתה, שהרי מי שאין לו בנים חשוב כמת וביותר מתגבר הצער כשלצרתה יש עשרה ילדים, אלא שעדין חסר היה משהו בתפלה. 'אימתי התפלה נשמעת, בעת שהנפש נכנעת והעין דומעת והתלאה (קשי גדול או סבל) לקירות הנפש נוגעת', צריך שתהיה התלאה לא רק כואבת, אלא נוגעת בקירות הנפש. זוהי הגדרת חז"ל ש'טעמה טעם תפלה'.

טעימה היא נגיעה ממש בקירות הנפש. תפלתה של חנה היתה תלויה במשך כל אותן שנים, שאלקנה יתפלל בעדה, וממילא לא סמכה כל כלה על תפלתה. ובשעה שאמר לה אלקנה: 'הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים', הבינה חנה שאלקנה התיאש מבקשת הילדים, ועכשו עוסק הוא בנחום ובהרגעת רוחה, ואז קמה מתוך ידיעה שאין הדבר תלוי אלא בה, רק אז הגיעה התלאה אל כל קירות נפשה.

'בעבור הרעימה' - זה שאומרים בתחנון 'שבנו אליך בבשת פנים לשחרך א-ל בעת צרותינו', כיון שאין מי שיתפלל עלינו, אין לנו בררה אחרת ואנחנו נשחר פניך מעמק נפשנו. וכשחנה הפנימה זאת, קמה וטעמה טעם תפלה. 'בעבור הרעימה' - אמר לה הקדוש ברוך הוא: חיך, אין רעמים שאין אחריהם מטר, מיד אני פוקדה". הרעמים הם תוצאה של נגיעת ענן בענן, ולא נגיעה גרידא, אלא חכוך והתנגשות חזקה. זו היתה כונת פנינה, שתהיה תפלת חנה באה כרעם, עם כל הטעם, ולכן עשתה הכל כדי שתהיה התלאה בקירות הנפש נוגעת.

וב'ספר העקרים' (מאמר ד' פי"ח) כתוב: 'תועיל התפלה להיות המתפלל משתנה ממדרגתו כאלו נהפך לאיש אחר, שלא נגזרה עליו אותה הגזרה'. כדי שבאמת יתהפך להיות איש אחר, צריך שתהיה התפלה מתוך פנימיות האדם, כי לולא זאת - אולי הוא מתפלל, אבל נשאר אותו איש כפי שהיה עד עכשו.

כעת, יש מקום להבין למה צריך להביא את הטף אל בית ה' כדי שיוכלו להתפלל 'חמל עלינו ועל טפנו'. כי כשעומדים האב והאם ומתפללים על חיי עצמם, ועומדים לידם ילדיהם הקטנים בני שבוע, בני חדש או בני שנה - או אז הם מרגישים בחוש כמה 'התלאה בקירות הנפש נוגעת'! נלמד מכאן שבעת התפלות בימי ראש השנה יש להתפלל מעמק הלב ובתחנונים.