ויקרא ז, כ

וטמאתו עליו. בטמאת הגוף הכתוב מדבר, אבל טהור שאכל את הטמא, אינו ענוש כרת, אלא באזהרה והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (פסוק יט) ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה. שלש כריתות אמורות באוכלי קדשים בטמאת הגוף, ודרשוה רבותינו בשבועות (ז א) אחת לכלל ואחת לפרט ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר אלא על טמאת מקדש וקדשיו:

וֶאֱנַשׁ דִי תֵכוּל בִּסְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי קֳדָם יְיָ וְסוֹבְתֵהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ

וּבַר נַשׁ דְיֵיכוֹל בִּסְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דְמִתְקַרְבִין קֳדָם יְיָ וּסְאוֹבְתֵיהּ עֲלוֹי וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ

וטעם וטומאתו. להיותו טמא מעצמו כזב ומצורע גם בעבור מקרה לילה כי כן כתוב כי אמר מקרה הוא או שיהיה טמא בעבור אחר כטומאת אדם מת או חי והוא זב ומצורע או בבהמה טמאה שאינה נאכלת ושקץ טמא מהעוף והשרץ. ופעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני אם האליה אסורה מן התורה ואען ואומר אמת כי האליה תקרא חלב כי כן כתוב חלבו האליה תמימה רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב אז ענה הלא כל חלב אסור מן התורה כי כן כתוב כל חלב וכל דם לא תאכלו ובתחלה כתוב חקת עולם לדורותיכם גם אני עניתיו כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים ואין מלת חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם ראיה גמורה כי הנה כתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם ושם כתוב חקת עולם ואם כן לא נאכל לחם בגלות כי לא הקרבנו קרבן העומר וגם הוא השיב כל חלב שור וכשב וען לא תאכלו גם אני השיבותי כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים והעד כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים והכלל בשר חול על כן הזכיר בפרשה הזאת וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות והאסור הוא הבשר ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח שמא יחשוב אדם שהוא מותר על כן הזהיר ואכול לא תאכלוהו ובעבור זה לא הזכיר הדם ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קדש וכן כל דם הוסיף לעוף על כן חלב העוף מותר והראיה הגמורה שאמר בספר אלה הדברים בבשר תאוה שהוא חול שיאכלנו כלו ולא הוציא רק את דמו לבדו בשלשה מקומות ואין זכר לחלב כלל אז פקח הצדוקי עיניו ופצה בשפתיו שבועה שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצות רק ישען על העתקת הפירושים:

וטמאתו עליו פרש״י ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה אלא חכמים למדוה בג״ש. ג׳ כריתות וכו׳ כדתניא בפרק קמא דשבועות אמר רבי אבהו שלש כריתות בשלמים למה פרש״י שלש כריתות באדם טמא האוכל קדשים. אחת בפרשת אמור, כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה וגו׳ ואמרינן במסכת זבחים פ״ד דהאי יקרב אכילה היא והאי דנקט לשון הקרבה דמיירי בראוי ליקרב כגון שטמא זה אכל קדשים שקדשו בכלי שרת. ושתים מן הכריתות, כאן בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וגו'. וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה וגו'. אחת לכלל, ההיא דאל הקדשים שבפר׳ אמור לפי שכלל כל הקדשים. ואחת לפרט, אחת מן השתים אחרות שבכאן בפרשת צו ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו׳ כיצד בפרשת אמור כתיב והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים והלא מהאי קרא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו שלמים בקרא דפרשת צו דוהנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים להקיש שאר קדשים אליהם לומר מה שלמים שהם מיוחדים שהם קדשי מזבח וחייבים עליהם כרת משום טומאה אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהן כרת משום טומאה. וא״ת למה אין אלו הפסוקים נדונין בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ותשמע מיניה שלמים אין, שאר קדשים לא ואע״פ שהן קדשי מזבח. וי״ל משום שהפסוקים מרוחקים זה מזה והם כשני ענינים. וכן מפורש במנחות בפרק כל המנחות באות מצה דהיכא שהפרט מרוחק מן הכלל נדון במדת דבר שהיה בכלל כו'. ואחת פי׳ שלישית מן הכריתות האלו שהיא יתרה נכתבה לדברים שאינן נאכלים כגון עצים של מערכה ולבונה וקטורת אם אכלן הטמא חייב כרת הכי מיתנייא והכי פרש״י בפרק קמא דשבועות. ולפי הפשט וטמאתו עליו בטומאה היוצאת עליו מגופו של זה הכתוב מדבר.

והנפש אשר וגו׳ וטמאתו וגו׳. פסוק זה ושלאחריו בטמאת הגוף פרשוהו בתורת כהנים ובזבחים (זבחים מג.) אמרו: כל קרא שלא פרשו רבי יצחק בר אבדימי וכו׳ לא מפרשא. הכי אמר רבי יצחק בר אבדימי: הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע, בטמאת הגוף הכתוב מדבר, עד כאן. ופרש רש״י: הואיל וכו׳ – פרוש פסוק ״נפש כי תגע״ שהוא פסוק שני, ושם בהכרח לומר שעל טמאת הגוף הוא אומר, הגם ששנה באמצע. גם בפסוק ראשון ״והנפש״ אל תתמה עליו שדבר תחלה לשון נקבה ״והנפש״ ולבסוף ״ונכרתה״, ובאמצע ״וטמאתו״ – שאין הכונה על הבשר אלא על הגוף, עד כאן. דבריו זכרונו לברכה הועילו שלא להכריח ממה ששנה באמצע לומר שנתכון לומר שבטמאת בשר הוא אומר, אבל להכריח שעל טמאת הגוף הוא אומר הוא ממשמעות הכתוב, שנראה שכבר נגמרו הלכות טמאת בשר, כמו שפרש רש״י שם בזבחים.

ועוד בתורת כהנים למדו גזרה שוה ״טמאתו״ ״טמאתו״ האמורה בביאת מקדש (במדבר יט:יג). אלא נתתי לבי למה שנה הכתוב בשני פסוקים אלו, בפסוק אחד שנה לכתב ״וטמאתו״ וסמך ללמד בגזרה שוה, והיה לו לכתב ״וטמאתה״ ולא היינו צריכין לגזרה שוה, גם בפסוק שני למה לא אמר לשון ישר כל הכתוב בסדר אחד.

ונראה כי טעם אמרו וטמאתו עליו בא להעיר ענין אחר, שהגם שעברו שבעת ימי טמאה לטמאת מת או הערב שמש לטמאת שרץ, כל עוד שלא טבל הרי הוא בטמאתו. ויש לך לדעת כי טמאה זו אינה בפנימיות הנפש אלא מסוה הטמאה המסכך על הגוף מבחוץ ולא בפנים, ולצד זה הוא שמועיל לו טבילה להסיר מסוכת הטמאה, מה שלא יועיל לו במשך ימי הטמאה שהטמאה גם בפנים. וזה שעור הכתוב נפש אשר תאכל וגו׳ וטמאתו עליו, פרוש, לא מבעיא וטמאתה עליה שהוא במשך שבעה לטמאת מת ובמשך יום מגעו לטמאת שרץ, אלא אפלו טמאתו של גוף לבד, הינו שעבר עליו שבעה ימי טמאה ואינו חסר אלא טבילה להעביר מעל גופו, אפלו הכי ונכרתה.

וטעם אמרו בפסוק שני לשון זכר באמצע, הגם שאין טעות בדבר לא היה לו לומר אלא סדר אחד בכל הכתוב. ונראה כי טעם אמרו ונפש כי תגע לשון נקבה ולא אמר ״איש כי יגע״ לשון זכר, שנתכון לומר שצריך שיגע לדעתו ולא בהעלם, שאינו חיב כרת אלא בידיעת טמאה. וגם אמרו בפסוק אחד ״והנפש אשר תאכל״ שהיתה אכילת בשר בידיעה, כי הנפש יורה אל ההרגש ולמניעת ההעלמות. ולטעם זה תמצא שאמר בפרשת השגגות (ויקרא ד-ה) ״ונפש״, לומר, טעם המחיב חטאת ואשם על השוגג הוא לצד היותה נפש, שהיא בחינת ההערה והידיעה ושגגה, לזה תתחיב קרבן. ולעולם שם נפש יורה על בחינת שלילת ההתעלמות, ולזה אמר בשני כתובים ״נפש כי תגע״ – הרי ידיעת הנגיעה, ״והנפש אשר תאכל״ – הרי ידיעת המאכל. ומעתה אין מקום לקשיא למה אמר לשון זכר באמצע, שאין צרך לשנות סדר הרגיל לומר על העושה לשון זכר. וטעם אמרו ״ונכרתה הנפש ההיא״, בא גם כן להשמיענו חדוש, שגם נפש החוטאת תמות ולא גוף לבד.

וחוץ מדרכם ז״ל נראה לישב כפל הכתובים על דרך מה שאמרו בזבחים דף ק״ו במשנה: הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חיב, ורבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טמא פטור, ואמרו בגמרא (זבחים קח.) כל היכי דנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר, דכולי עלמא לא פליגי דחיב. ולזה אמר שני כתובים: האחד ״אשר תאכל בשר מזבח השלמים״ – זה טמא האוכל בשר שלמים טהור, והשני אמר ״ואכל מבשר זבח״ וגו׳ – זה כנגד טמא האוכל מבשר שלמים שנטמא. ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר בפסוק אחד תאכל בשר מזבח השלמים, פסוק הבשר הוא מזבח השלמים שהוא עדין במדרגתו שלא נטמא, והשני אמר מבשר זבח השלמים פרוש, ממין בשר שלמים הגם שעכשיו אינו בשר שלמים שבא בו יעוד האכילה, והוא אמרו מבשר ששם זבח שלמים עליו, כי לא קשר הבשר עם זכרון זבח השלמים לרמז כי אינו בגדר סתם זבח שלמים הטהור, ודו״ק ולא יפנה לבבך לטעות אחר המ״ם באפן אחר.

וטמאתו עליו. בטומאה היוצא מגופו. ומקרא השני מדבר בטומאת מגע. דקיל מטומאה היוצא מגופו. ומכאן יצא לחז״ל במס׳ בכורות פ״ג להחמיר בתרומת חו״ל בטומאה היוצא מגופו יותר מטומאת מגע. היינו מדחילק הכתוב לפי הפשט לשני דברים. ועדיין אין לשון וטומאתו עליו מדויק וטומאתו בו מיבעי. אבל בא המקרא להוסיף דכ״ז שלא טבל במקוה אע״ג שכבר אין טומאתו בו שנפסק זובו וכדומה מכ״מ טומאתו עליו ויש לו חומר טומאת הגוף. וע׳ עוד בכורות דל״ג דמחלקי ב״ש בבכור בע״מ ג״כ בין טומאה לטומאה:

ח דילפינן וטומאתו וטומאתו גזירה שוה כתיב הכא וטומאתו עליו וכתיב התם בפרשת פרה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת הגוף דבהדיא כתיב ביה וכל נפש אשר יגע בטומאת מת אף הכא מיירי בטומאת הגוף:

ט רצונו בזה שלא תקשה והלא אין עונשין אלא אם כן מזהירין. לכן פירש אינה מפורשת וכו':

י גזירה שוה כתיב בפרשת חקת כו' כדלעיל טומאתו בו וכתיב ביה כרת ואזהרתו בפרשת נשא דכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם דהיינו אזהרה שלא יבא בטומאת הגוף למקדש וילפינן טומאתו דהכא מטומאתו דהתם מה טומאתו דהתם יש בו אזהרה אף טומאתו דהכא יש בו אזהרה:

כ אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו'. ואמרינן בזבחים פרק ד' דהאי יקרב אכילה הוא ומהו יקרב בראוי להקריב שהוקדש בכלי כלומר שיהא ראוי להקריב היכי דמי שיהא כבר מקודש בכלי ועוד שתי כריתות בפרשת צו והנפש אשר תאכל בשר זבח השלמים וסמיך ליה ונפש כי תגע בכל טמא ובתרווייהו כתיב ונכרתה אחת לכלל רצונו לומר ההוא דאל הקדשים שכלל את הכל ואחת משתים הללו הכתובים בפרשת צו לפרט ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא כיצד ונפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו' והלא השלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבים עליהם משום טומאה:

ל דכתיב לעיל בפרשת ויקרא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם ולא ידענו אמאי ואשם וכי מפני שהוא טמא יהא באשם להביא קרבן עולה ויורד לפיכך הופנה כרת זה ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קודש ואם אינו ענין לטומאת קודש דנפקא לן מגזירה שוה דבקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת בהמה טמאה ונאמר באוכל קדשים בטומאת הגוף בפרשת צו ונפש כי תגע וגו' בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר וגו'. מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש תנהו ענין לטומאת מקדש: