ויקרא ז, כא

וֶאֱנַשׁ אֲרֵי תִקְרַב בְּכָל מְסָאָב בְסוֹאֲבַת אֱנָשָׁא אוֹ בִּבְעִירָא מְסָאֲבָא אוֹ בְּכָל שִׁקְצָא מְסָאָב וְיֵיכוּל מִבְּסַר נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דִי קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ

וּבַר נַשׁ אֲרוּם יַקְרִיב בְּכָל מְסָאָב בְּסוֹאֲבוֹת אֵינָשָׁא אוֹ בִּבְעִירָא מְסָאֲבָא אוֹ בְּכָל שִׁיקוּץ מְסָאָב וְיֵיכוּל מִבְּשַר נִכְסַת קוּדְשַׁיָא דְמִתְקַרְבִין קֳדָם יְיָ וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ

או בבהמה טמאה אחז הכתוב דרך קצרה והזכיר קצת הטמאים והוא הדין לכולן כי אף בנבלת בהמה טהורה אם נגע בה ואכל קדשים חייב הכרת הזה וענין הכריתות אבאר אותו בפרשת עריות (רמב"ן על ויקרא י״ח:כ״ט) בע"ה:

ונפש כי תגע בכל טמא בזר הנוגע בטומאה וטומאתו עליו דכתיב בפרשת אמור בכהן טמא שאכל קדש.

[ונכרתה]. כריתות הכתובות כאן בשלמים, פירשו רבותינו: שלש כריתות בשלמים למה? בשבועות. מיהו, לפי הפשט, הפסוק הראשון בטומאה היוצאה עליו מגופו, הפסוק השני למדנו, שאם נגע בטומאת אדם כגון בזב, או מצורע, או נדה, או נבלה, או שקץ ואכל שלמים, שהוא כמו כן בכרת:

או בבהמה טמאה. היינו שמתה ומטמאה בנבילה כמש״כ לעיל ה׳ ב׳ ע״ש: