ויקרא כו, יג

אני ה' אלהיכם. כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים:

מטת. כמין יתד [התחובה] בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר, כמו (ירמיה כז ב) עשה לך מוסרות ומוטות קוניונגל"א בלע"ז [רצועת העול]:

קוממיות. בקומה זקופה:

אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִלְמֶהֱוֵי לְהוֹן עַבְדִין וְתַבָּרִית נִיר עַמְמַיָא מִנְכוֹן וְדַבָּרִית יָתְכוֹן לְחֵרוּתָא

אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דְאַפֵּיקִית יַתְכוֹן פְּרִיקִין מִן אַרְעָא דְמִצְרַיִם לְמֶהֱוֵי לְהוֹן מְשַׁעְבְּדִין וּתְבָרִית נִיר שִׁעֲבּוּדְהוֹן מֵעִלַוֵיכוֹן וּדְבָרִית יַתְכוֹן מִבֵּינֵיהוֹן בְּנֵי חוֹרֵי וְהַלְכִית יַתְכוֹן בְּקוֹמָא זְקוּפָא

מטת עולכם. משל כפר החורש שיעבוד אדמת בעליו וישראל השתעבדו בבנין האדמה כי כן כתוב:

קוממיות. בקומה זקופה:

מטת עלכם - כדכתיב: עשה לך מוסרות - היא הרצועה שקושרין בה העול של עץ הקרוי מוטות, לפי שמטה ומרכין את צואר השור.

קוממיות - כשהוסר העול זוקף את ראשו.

קוממיות. על הפך אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך:

קוממיות ב' תגין על הקו"ף שעתידין להיות קומתן מאה אמה ולמ"ד ר' אמה לכך יש בה שני תגין:

ואולך אתכם קוממיות. כבר הזכרתי למעלה כי פרשה זו עם הבטחותיה הנפלאות לא נתקיימה לעולם בשני המקדשים אך תתקיים לעתיד. ומפסוק זה הוכיחו רז"ל שהקומות יחזרו לעתיד למאתים אמה, והוא שדרשו רז"ל במסכת סנהדרין וכן בפרק הספינה, קוממיות שתי קומות של אדם הראשון דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר מאה אמה כקומת ההיכל, שנאמר (שם קמד) מחוטבות תבנית היכל. ומה שאמר שם עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר (ישעיה נד) ושעריך לאבני אקדח, שהנראה מזה שיהיו הקומות עשרים אמה לא יותר, לכך הוצרכו לומר שאין זה נאמר בשערי הבתים, כי מאין יכנסו אותם הקומות, אלא בשערי החלונות.

הנה הפרשה זו ביעודים הטובים הללו התחילה באל"ף, אם בחקותי, וסיימה בתי"ו קוממיות, והנה זה להורות שאין הברכות האלה לישראל בתשלומין אלא בזמן שקיימו כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. ופרשת האלות הסמוכה לה תתחיל בוא"ו, ואם לא תשמעו לי, ותסיים הפרשה כולה בה"א בהר סיני ביד משה, והוא חצי השם, ועל שם שכתוב (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה.

ודע כי פסוקי האלות רבים מפסוקי הברכות, וכן באלות של משנה תורה, והיה זה כדי לאיים על הבריות ולהפחידם על העבירות ברבוי הקללות, וכן מצינו בשכינה שהיא מדת הדין היתה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כד), והרחמים בקרבה, וזה סוד הכתוב (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה, באורו כי המדה הנקראת כל שהיא מדת כבודה כלומר מדת הכבוד בת מלך היא מבפנים אע"פ שהיא לבושה מבחוץ במשבצות זהב.

ואמרו במדרש לא תאמר כשבא לברך מיעט בברכות וכשבא לקלל רבה בקללות, לכך בברכות מתחיל באל"ף ומסיים בתי"ו שהן אותיות רחוקות זו מזו, לרמוז שהברכות יהיה להן עיקר, אבל בקללות מתחיל בוא"ו ומסיים בה"א לרמוז שילכו להן אחור שאין להן עיקר, שהרי מוא"ו לה"א לא כלום.

מטת עליכם העול שיהיה מטה ראשיכם וצואריכם כלפי ארץ.

ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה כשם שהשור זוקף ראשו כשמרימין את העול מעל צוארו, כדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה.

אני ה' אלהיכם. כלומר הרי הרי אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ועשיתי לעיניכם נסים ונפלאות, מהיות להם עבדים, פדיתי אתכם, ואשבר מטת עלכם, כלומר, העול שהיה מטה ראשיכם וכופף כלפי הארץ שכתוב: ואולך אתכם קממיות, שזקפתי ראשיכם, שהייתם הולכים בקומה זקופה ולא היה כופף אתכם העול, כדכתיב: ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וכשם שאני עשיתי זאת, אני נאמן שאני אעשה עמכם מה שאני מבטיח אתכם:

ואשבר מטת עלכם. הוא משל כמו שור שרגיל לישא עול שנוצר לזה. וראשו כפוי למטה כמו שיודע שהעול יהא מונח עליו. ואפילו בשעה שמסירים העול מעליו יודע שאחר שעה מוכן הוא שנית למשאו. עד שמשברים את העול לעיניו הוא בטוח שלא יחרוש עוד. ועדיין הוא בראש נמוך מרוב הרגלו לכך. עד שבא בעליו ומרגילו להגביה ראשו ולילך קוממיות. בזה אות ברור לו שאין בדעת בעליו לחרוש עמו לעולם כך ישראל נוצרו לגלות כמבואר ברבה איכה עה״פ בת גלים ברתא דגלואי. שהרי אברהם אבינו יצחק ויעקב הלכו בגלות ובטלטול. אבל בשעה שעושים רצונו ש״מ הקב״ה מבטיח ואשבר מטת עלכם תבינו שאין לכם לחוש להתגברות אוה״ע לשעבד אתכם. וגם ואולך אתכם קוממיות. בדעת גבוהה וחפשית כאלו בטוחים המה שלא ישתעבדו לעולם. ולמדנו מדהבטיח הכתוב שישבור העול שלהם ש״מ שבטבע שלהם מיועדים לגלות: