ויקרא יט, ח

ואכליו עונו ישא. בנותר גמור הכתוב מדבר ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו שכבר מיעטו הכתוב וזהו בנותר גמור מדבר. ובמסכת כריתות (ה א) למדוהו מגזרה שוה:

וּדְיֵיכְלִנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל אֲרֵי יָת קוּדְשָׁא דַיְיָ אַחֵל וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵהּ

וּדְיֵיכְלִינֵיהּ חוֹבֵיהּ יְקַבֵּיל אֲרוּם יַת קוּדְשָׁא דַיְיָ אָפִיס וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִגוֹ עַמֵיהּ

ואכליו. כל אחד מאוכליו וכן וצדיקים ככפיר יבטח:

כי את קדש ה׳ חלל. אחר שהקריב האימורים לגבוה הנה כל הבשר קדש. וחלל מגזרת חול שאין לו טעם כדמות חלל. ובפרשה הזאת באר עונש העון ונכרתה הנפש ההוא:

כי את קדש ה׳ חלל לאחר שהקריב את האמורים להקב״ה כל הבשר קדש.

ונכרתה וגו׳. יש לתת טעם למה יהיה חמור ענש כהן אוכל קדשים חוץ לזמנם חיוב כרת יותר מאוכל נבלה וטרפה ושקצים. דע כי מן הטעם עצמו שאמרו (בבא מציעא קיד:) ישראל מטמא באהל ואין עכו״ם מטמאין באהל, לצד שישראל הם בחינת הקדשה, ולזה כשמסתלקת ממנו הקדשה כל הקלפות מתקבצים יחד ובאים עליו. והוא הטעם עצמו במה שלפנינו, כי לצד שהקדשים ישנם במעלה שאין למעלה ממנה, כשעבר זמן אשר צוה ה׳ בו מסתלקת הקדשה ושורה עליו טמאה גדולה אשר כורתת נפש אוכלתה, מה שאין כן בטמאת אכילת שאר אסורים כנבלות וטרפות שקצים וכו׳ שאין כח בטמאה ההיא להכרית הנפש, ומתטהרת במלקות.

ואמרו כי את קדש ה׳ חלל, שנראה שיקפיד על בשר הקדש, ולדברינו יקפיד על נפש אוכלת דבר טמאה. אולי כי לצד שעל ידי אכילת הבשר הוא משלים מעשה השלמים, לזה כשאוכלים הבשר יש בזה חלול הקדש, שגומר מה שכבר נעשה על ידי מעשה זה, והוא בשר טמא ומחלל את אשר כבר בא בקדש מהדם והחלבים, וזו גם כן סבה להשראת טמאה גדולה על הבשר ההוא, כי בחינת הרע תקוה ותשאף למקום הסבוך וסרוך לקדשה.

כי את קדש ה׳ חלל. שעשה אכילת שלמים לחמם לנפשם וזהו בזיון קדשי ה׳. והיינו קודש ה׳ חלל ליהנות בהם שלא בזמן מצוה רק להנאת עצמו:

ק דקשה לרש"י כיון דקרא דואם האכל יאכל וגו' מדבר במחשבת חוץ למקומו ואין עונש כרת עליו הא כתיב ואוכליו עונו ישא משמע דיש עליו עונש כרת. ומתרץ דזה מדבר בנותר גמור:

ר נאמר כאן כי את קודש ה' חלל ונאמר להלן בפרשת תצוה ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא מה להלן נותר אף כאן נותר: