ויקרא יח, יט

וּלְאִתְּתָא בְּרִחוּק סוֹבְתַהּ לָא תִקְרַב לְגַלָאָה עֶרְיְתָהּ

וּלְצֵיד אִתְּתָא בִּזְמַן רִיחוּק סְאוּבְתָּהּ לָא תִקְרַב לְבַזָּאָה עֶרְיְיתָהּ

ואל אשה בנדת טומאתה אסר הכתוב הנדה מפני טעם שהזכרתי (רמב"ן על ויקרא י״ח:ו׳) שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו כאשר הזכרתי כבר (רמב"ן על ויקרא י״ב:ב׳) ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל ואיך יעשה ממנו ולד והוא סם המות ימית כל בעל חיים שישתה אותו או יאכלנו והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה לא תתעבר ממנו כי לא יוצר כלל ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה הוא ימיתנו וכבר הזכירו הרופאים עוד שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם ועל דעת רבותינו (תנחומא מצורע א) אם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה ועוד הגידו בו נסיון אמיתי והוא ממפלאות תמים דעים בתולדה כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האויר ידבק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו ולכך גזר עליו הכתוב (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו כי רעתה רוע מתדבק והוא שאמר "בנדת טומאתה" ויאמר טומאת הנדה (יחזקאל לו יז) כי יזכיר בה לעולם טומאה שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה (ויקרא כ׳:י״ח) כי המקור המושחת ההוא ראוי להסתם לא שיגלה וישאב ממנו מים הרעים המזיקים מאד והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי:

והשוכב עם הנדה חשוב מהעריות:

ואל אשה. לפי שהוא מצוי אצלה בימי טהרתה שייך למימר שלא תקרב ביאתה אלא המתן עד שתטהר:

ואל אשה ב'. דין ואידך ואל אשה נדה לא יקרב וכן בנדת ב' הכא ואידך בעזרא בנדת עמי הארצות שאם לא יקרב אל אשה נדה כתיב ביה צדיק הוא חיה יחיה אבל אם יקרב אליה בנדת טומאתה הרי הוא בנדת עמי הארצות:

לא תקרב לגלות ערותה לא תקרב אליה בעת נדתה אלא המתן עד שתטהר.

לא תקרב לגלות. לפי שמצוי אצלה בשעת שאינה נדה, שיך לומר לא תקרב ביאתך בעת נדתה, אלא המתן עד שתטהר. ומיהו מותרת ליחד עמה שהתורה העידה עליה: סוגה בשושנים, [שאף אם] אין ביניהם אלא סיג של שושנים, לא יפרצו פרצות; וטעמא כיון שהוא יודע שתהא מותרת לו לבסוף, אין יצרו מתבער עליו כמו בשאר עריות:

ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. פירשה תורה בנדה אזהרה על הקריבה משום דנדה קיל מכל עריות דמותרת ביחוד מש״ה פירשה דמכ״מ שארי קורבות אסור:

בנדת טומאתה. ולא כתיב ואל אשה נדה. ללמדנו דכ״ז שלא באה במים אסור כל מיני קורבה והכי מבואר בשבת די״ג ב׳ שאמר אליהו על התלמיד שהקיל בזה בימי ליבונה שלא נשא פנים לתורה שהרי א״ת ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו׳ ופרש״י ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא כו׳. בא רבינו לבאר בזה דבר אליהו שלא נשא פנים לתורה. והרי התלמיד ידע לאסור כל קורבה בימי נדתה אלא שהקיל בימי ליבונה ומאין הוכיח אליהו שגם בימי לבונה כך הוא. מש״ה פרש״י דלשון בנדת טומאתה מוכיח ע״ז. וכמו שדרשינן מבנדתה בהוייתה תהא כך יש לדרוש לשון בנדת. ואותו תלמיד כסבור לאסור קורבה ממקרא דיחזקאל ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו כו׳ דמשמע נדה ממש ולא בימי ליבונה מש״ה הביא אליהו מקרא זה: