ויקרא יח, כ

וּבְאִתַּת חַבְרָךְ לָא תִתֵּן שְׁכֻבְתָּךְ לְזַרְעָא לְאִסְתָּאָבָא בָהּ

וּלְצֵיד אִתַּת חַבְרָךְ לָא תִתֵּן תַּשְׁמִישָׁךְ לְזַרְעָא לְאִסְתָּאֲבָא בָהּ

ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע אמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״ח:כ׳) כי המשגל לשלשה חלקים נחלק האחד לפריה ורביה והשני להקל מלחות הגוף והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמות ואמר הכתוב "לזרע" וטעמו אפילו לזרע והנה היא אסורה לגמרי ואפשר שאמר "לזרע" להזכיר טעם האיסור כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם ולא הזכיר זה בעונש (ויקרא כ׳:י״ח) כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב ולכך אמר בסוטה (במדבר ה יג) ושכב איש אותה שכבת זרע כי בעבור הזרע תהיה קנאתו וכן בשפחה חרופה (ויקרא י״ט:כ׳) הזכיר שכבת זרע כי האסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה והנכון בעיני כי בעבור היות אשת עמיתו אסורה לו לגמרי לא ינקה כל הנוגע בה (משלי י כט) הוצרך לומר "לזרע" שאם אמר "לא תתן שכבתך" בלבד היה נראה שיזהיר אפילו השוכב עמה לחבק ולנשק וכאן בחייבי כריתות יזהיר על כן הוצרך להזכיר שכיבה לזרע לפרש כי במשגל יזהיר והוא הטעם בשפחה חרופה שהיא כאשת איש וכן יאמר באשת איש (ויקרא כ׳:י׳) אשר ינאף את אשת רעהו ולא אמר ישכב כי לא בשכיבה לבד יזהיר ולא אמר בכאן "לגלות ערותה" כי לא יזכיר כן רק בשאר הבשר ובנדה ושהאסור בהן בעבור הגלוי כמו שאמר (שם פסוק יט) כי את שארו הערה ורבותינו דרשו באשת איש למעט משמש באבר מת ואמרו בשפחה חרופה שאינו חייב אלא בגומר ביאתו כמו שמפורש ביבמות (נה):

ואל אשת עמיתך. להוציא השבויה ויש אומרים כי כבר היתה אסורה ואשר גברה תאות יצרם על דעת לבם תעו בפירוש לזרע וידענו כי המשגל נחלק לג׳ חלקים האחד לפריה ורביה בלא תאוה והשני להקל מלאות הגוף והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמה ואחר שאמר הכתוב לזרע שטעמו אפילו לזרע הנה היא אסורה אסור חמור ומזרעך לא תתן הבא אחריו לעד. והוסיף לטמאה בה כי לא ינקה כל הנוגע בה והוא טמא לעולם ובפרשה הזה לא אסר הנכרית כלל ואין טענה מהשבויה כי היא מתייהדת:

ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. פירוש החכם ר' אברהם ז"ל כי המשגל שלשה חלקים, האחד לפריה ורביה והשני לרפואה להקל מליחות הגוף והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמות, ואמר הכתוב לזרע כלומר אפילו החלק המשובח שבהן, והנה היא אסורה לגמרי.

(והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל פירש כי הוצרך לכתוב לזרע, שאלו אמר לא תתן שכבתך בלבד היה נראה שהכתוב יחייב כרת אפילו בשוכב עמה לחבק ולנשק, כי בפרשה הזאת יזהיר בחייבי כריתות, ועל כן הוצרך לפרש השכיבה לזרע כדי לבאר כי על המשגל יזהיר ויחייב כרת עד כאן.

ונמצאת למד מכאן שהבא על אשת איש בכרת, וכשיש עדים והתראה מיתתן בחנק, שנאמר (שם) מות יומת הנואף והנואפת. והנה שלמה צוח ברוח הקדש שהבא על אשת איש לא ינקה מדין של גיהנם, והנוגע בה לא ינקה מעונש הגוף, הוא שאמר (משלי ו׳:כ״ז-כ״ח) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. ומה שהוצרך לשני משלים כדי לרמוז על שני עונשין, עונש הגוף ועונש הנפש, עונש הגוף לנוגע הוא שאמר כל הנוגע בה, עונש הנפש לבא עליה הוא שאמר כן הבא אל אשת רעהו. והמשיל עונש הגוף לבגדים שהבגדים נשרפים לא הגוף, כן הגוף נענש בנוגע לא הנפש, אבל עונש הנפש המשילו לגחלים שהנפש נענשת בהם בגיהנם. והזכיר באמצע לא ינקה כלומר שלא ינקה מדין של גיהנם אם בא עליה, וכן לא ינקה מעונש הגוף אם נגע בה. וסוד אשת איש כבר בארתי למעלה, ועוד ארמוז בו בסדר נשא.

לזרע. ואעפ"י שאפילו [בלא] העראה חיב מיתה באשת איש, כדנפקא לן מנדה ומאשת אח אפילו שלא כדרכה כדנפק לן, ממשכבי אשה, לפי הפשט נראה שאסרה תורה כל אלו חיוב מיתה שלא יבא להזריע בה, כי דבר קשה שהעני בן אדם יגדל ממזר אחד ויהיה סבור שהוא בנו וימסור נפשו עליו ובמותו ינחילו כל יגיעו, איך לך עברה קשה מזו, הלכך לזרע ניתנת טעם היא. ודע שהקב"ה מקפיד מאד בדבר שהרי אמרו רבותינו: גמירי ממזירא לא חיי אלא א"כ ידוע. והוא הלכה למשה מסיני שאין הקב"ה רוצה שיירש אותו עני. ורבותינו דרשו בהבא על יבמתו ביבמות, לזרע, פרט למשמש באברו מת, ולמאן דמחיב משמש מת פרט למשמש לאשה מתה:

ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה לפי שלאחד מג' כוונות האדם משמש מטתו להריק המותר או למלאות תאותו או לתכלית בנים וזאת היא הטובה שבכולן לזה אמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך אפי' לזרע שהוא לבנים ונראה שמה שסמך לזה ומזרעך לא תתן להעביר למולך לומר אם נולדו לך בנים מאשת עמיתך אותו הזרע יבוא לעבוד למולך שאלו הבנים לא יהיו אלא מצד הטומאה ומצד השטן ויהיה מחלל את השם ולז"א וחללת את שם אלהיך וג"כ נאמר טומאה במולך למען טמא את מקדשי ולפי שהעובד מולך הוא לתכלית הצלחה אמר שלא יצליח ויהיה כשוכב עם זכר שלא יבוא משם הצלחה ובנים והוא כשוכב עם בהמה שאינה עושה פירות ולזה סמך לזה ואת זכר לא תשכב משכבי אשה ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה:

לזרע לטמאה בה. כמו או לטמאה בה. פי׳ בין שאינו מכוין לתאוה אלא שתוליד לו. בין שמכוין לטמאה והיינו הנאה ותענוג של איסור נקרא טומאה: